חובתה של הרשות המקומית לברור את האפיק המשפטי המתאים בתביעת ארנונה כנגד בעלי שליטה בחברה

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

בלחץ לובי הרשויות המקומיות הקנה המחוקק הישראלי לרשויות אמצעי יוצא דופן בדרקוניותו  לגביית חובות: הגבייה המנהלית. בנוהג שבעולם נושה המבקש לגבות חוב מבעל חובו, נדרש  ראשית לכל לברר את חובו בפני בית המשפט, ולאחר מכן- לאחר קבלת פסק דין לטובתו- לגבות את חובות במסגרת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל. לא כן הרשויות המקומיות אשר זכו בפרורגטיבה בדמות דרך מקוצרת – גבייה מנהלית – אשר מקנה סמכויות גבייה דרקוניות ומרחיקות לכת לרשות, מחד, והגנות דיוניות ומהותיות – במשורה ואגרוף קמוץ – לאזרח הקטן.

לפיכך – בפני הרשות המקומית פתוחים שני מסלולים מקבילים לגביית חובות ארנונה:

האחד – המסלול שבסעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר מאפשר לרשות המקומית להגיש תביעות בסדר דין מקוצר לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

והשני – מסלול הגבייה המנהלית  המאפשר הטלת עיקולים, חילוט כספים ומימוש נכסים.

הגם ששני המסלולים פתוחים בפני הרשות – היא מעדיפה, על דרך הכלל, לנקוט במסלול הגבייה המנהלית, מסלול העלול לפגוע שלא כדין בנישום – ומקצר את הליכי הגבייה כלפי הרשות.

פסק דין שניתן בשנת 2007  ע"י כב’ השופט ד"ר עודד מודריק, בעקבות עתירה מנהלית שהגישו נישומים, (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)) קבע, כי לא ניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית לגביית חוב ארנונה המיוחס לנישום מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המייחס לבעל שליטה בחברה שפורקה ו/או חדלה לפעול"הברחת נכסים".  ובכל זאת, חרף קביעת כב’ השופט ד"ר עודד מודריק באותו עניין, ממשיכות הרשויות בשלהן, ולא אחת נוקטות הליכי גבייה מנהלית כאשר עילת החוב המיוחס לנישום, מבוססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, כאילו לא בא פסק דין זה לעולם.

בחירת אפיק משפטי מתאים – עניין של סבירות

אנו סבורים כי, התנהלותן של הרשות בהקשר זה איננה עולה בקנה אחד עם מנהל ציבורי תקין. גם אם נניח לרגע, וזאת מכוח סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, כי הלכה שנתנה בבית המשפט המחוזי היא אך ורק הלכה מנחה, ואינה מחייבת, עדיין – חובתה של הרשות המקומית למלא אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי נובעת – בין היתר – מחובתה של הרשות המקומית לנהוג בסבירות ובהגינות וכן לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים הנוגעים לעניין הנדון like it. פסק פסק הדין בעניין רובינשטיין הינו בהחלט שיקול נכבד אשר יש לקחתו בחשבון- בבואה של הרשות ‘לבחור’ אפיק ראוי לבירור טענות בעניין חוב ארנונה נטען לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

דיני המשפט המנהלי מטעימים, כי החובה לבחור באפיק המשפטי המתאים בכל מקרה במקרה, הינה נגזרת ישירה של חובת הנאמנות של הרשות המנהלית, המחוייבת, בין היתר, להפעיל את שיקול דעתה בסבירות ובהגינות (בג"ץ 1605/94 טלסינימה בע"מ ואח’ נ’ שרת התקשורת ואח’, פ"ד נב(3) 803 (1998)).

ראוי לצטט את דבריו של פרופ’ זמיר[1] בעמ’ 156-159:

"…כאשר קיימות סמכויות מקבילות, מתעוררת השאלה האם הרשות המוסמכת רשאית להחליט איזו סמכות להפעיל בכל מקרה ומקרה, כפי שיעלה הרצון מלפניה. האם היא רשאית להפעיל פעם סמכות זאת ופעם סמכות זאת באופן מקרי ושרירותי?

…החלטה של הרשות לבחור בין מקורות אחדים אף היא החלטה, וכמו כל החלטה מנהלית אף היא כפופה אף היא לכללים משפטיים ונתונה לביקורת שיפוטית, ויהיה שקול הדעת הכרוך בהחלטה רחב ככל שיהיה. בהתאם לכך יש לומר כי ההחלטה של הרשות המנהלית לבחור במקור מסוים מבין מקורות אפשריים כפופה למבחנים המקובלים, ובין היתר, עליה להיות מונחית על-ידי שיקולים עניינים, ועל ידי שקולים ענייניים בלבד, ולהתקבל בתוך מתחם הסבירות".

יתירה מכך – אנו סבורים שחובות ההגינות, הסבירות והנאמנות אשר מוטלות על הרשות המקומית ביחסיה עם האזרח, מחייבות אותה לבחור, מניה וביה, במקרה של חובות ארנונה שהיא מייחסת לנישום מכוח היותו בעל שליטה בחברה שחדלה לפעול– וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – במסלול אשר מכיל בתוכו באופן מובנה מנגנון דיוני לבירור עובדות – הוא המסלול של תביעה אזרחית מסודרת בבית משפט, אשר במסגרתה יש דין ויש דיין וישנו הליך מסודר לבירור עובדתי של הטענות אשר מייחסת הרשות לנישום.

[1]  יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, נבו הוצאה לאור (תשנ"ו- 1996)