סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – האם ניתן להתגונן בטענת “איני בעל שליטה” בבית המשפט?

מאת: יאיר ממן, עו”ד; ענבל בר-און, עו”ד

במאמר זה נדון במדיניות הקיימת והרצויה לענין מתן רשות להתגונן כנגד תביעת ארנונה בבית המשפט האזרחי בטענות שהן בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר. בפרט, לעניין טענות בתביעה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

ארנונה ב – 3 מערכות – המצב הקיים לפיו הדיון בשומת הארנונה עלול להיות מפוצל לדיונים נפרדים בערכאות שונות

הדיון בשומת הארנונה יכול להתנהל במספר ערכאות – שיפוטיות או מעין שיפוטיות, והכל תלוי בסוג הטענה המועלית, וכן במיהות המעלה את הטענה (הנישום או הרשות המקומית).

שומת ארנונה יכולה להידון בוועדות הערר לענייני ארנונה (מקום בו הנישום משיג על שומת הארנונה), בבית משפט השלום (מקום בו הרשות מגישה תביעה, לרוב בסדר דין מקוצר, כנגד הנישום), או בבית המשפט המחוזי (מקום בו החלטת הרשות בענייני ארנונה נתקפת בתקיפה ישירה במסגרת עתירה מנהלית וכן מקום בו בית המשפט לעניינים מנהליים דן בכובעו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה).

לא תמיד פני הדברים פשוטים המה, ולא תמיד ההכרעה בשאלת הסמכות פשוטה: כך לדוגמא, בעוד שתקיפה ישירה של החלטת מנהל הארנונה – תיעשה על דרך של עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שתקיפה עקיפה – היינו, דרישת השבה מן הרשות בגין ארנונה ששולמה ביתר – דינה להידון בבית המשפט האזרחי – השלום או המחוזי, והכל על פי הסמכות. אך לא בזאת נסתיימו ההבדלים, שכן, מקום בו תביעת ההשבה אינה תביעה פרטית של נישום אחד אשר שילם ביתר, אלא תובענה יצוגית – הרי שהיא תידון – הפעם – לא בבית המשפט האזרחי אלא בבית המשפט לעניינים מנהליים – וזאת במסגרת תובענה מנהלית (ולא עתירה מנהלית).

ועדת ערר vs בית המשפט?

מתח סמכויות שכזה לא מתקיים אך ורק בין בית המשפט לעניינים מנהליים לבין בית המשפט האזרחי –מתח סמכויות שכזה מתקיים גם בין וועדות הערר, לבין בתי המשפט האזרחיים. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ו-1976 (להלן: “חוק הערר”) קובע רשימה סגורה של נושאים אשר יידונו בפני מנהל הארנונה במסגרת השגה, ובשלב מאוחר יותר, בפני ועדת הערר או כלשון סעיף 3 לחוק הערר:

השגה(תיקון מס’ 1)
תשמ”ב-1981(תיקון מס’ 3)
תשנ”ג-1993

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(תיקון מס’ 3) תשנ”ג-1993

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(תיקון מס’ 4)תשנ”ד-1994

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(תיקון מס’ 6) תשס”ד-2004

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ”ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

לא אחת נדון בבית המשפט מתח הסמכויות בין מנהל הארנונה/ועדת הערר לבין בית המשפט האזרחי, או בית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר מתח סמכויות זה נדון משני כיוונים – האחד – האם לבית המשפט (האזרחי/לעניינים מנהליים) הסמכות לדון בעניינים אשר היה על הנישום להעלות בפני ועדת הערר, אך הוא לא העלה אותם – והשני – האם ניתן להרחיב את סמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה.

סמכות מקבילה? ברשות בית המשפט

בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי על אף לשונו של הסעיף, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה יותר וכוללת, ברשות בית המשפט, אפשרות להעלות כל טענה מהטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מתאימים.

עם זאת, ככל שעסקינן באפשרות להעלות בפני בית המשפט את טענת “אינני בעל שליטה”, נוהגים בתי המשפט ביד קמוצה למדי.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ”ג- 1992 (להלן: “חוק ההסדרים”) נתווסף בשנת 2004 לחוק ההסדרים, וזאת בעקבות חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004: הסעיף קובע כי מקום בו חברה אשר חדלה לפעול/נתפרקה – הותירה אחריה חובות ארנונה, ניתן לחייב את בעלי השליטה החברה בחובות הארנונה, מכוח חזקה שבדין כי בעלי השליטה החברה הבריחו נכסים מן החברה וזאת בכדי לחמוק מתשלום חוב ארנונה. הנטל לסתירת החזקה – על פי החיקוק – מוטל על כתפי הנישום.

בעקבות חקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, תוקן גם חוק הערר, ונקבע במסגרתו, כי ניתן להעלות בפני מנהל הארנונה, במסגרת השגה, גם טענה ולפיה הנישום אינו בעל שליטה בחברה. בארנונה כמו בארנונה, הדברים לא יכולים להיות פשוטים וכך כל יתר הטענות הקשורות לחוב ארנונה שנוצר מכוח סעיף 8(ג) לחוק – דינן להתברר בבית המשפט ולא בפני ועדת הערר.

בית המשפט מפרש את סמכותו בצמצום רב מאד

בשני מקרים אשר נדונו בבתי משפט השלום, נהגו בתי המשפט בגישה מצמצת יתר על המידה ולא אפשרו לנישומים להעלות טענות ולפיהן אינם בעלי שליטה בחברה (סעיף 3(א)(4) לחוק הערר), וזאת משום שטענות אלו – לשיטת בית המשפט – הינן “בסמכות יחודית” של מנהל הארנונה.

בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נדחתה בקשתו של הנישום, במסגרת בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה ע”י עיריית כפר סבא, להעלות לדיון בבית המשפט את הטענה כי אינו בעל שליטה, וכך היה גם בעניין תט (ראשל”צ) 28511-02-12 ארז בוגנים נ’ עירית ראשון לציון, פורסם בנבו (2013)- שם ניתנה בקשת רשות להגן, אך לא בשאלת היותו של הנישום בעל שליטה.

בשני המקרים קבע בית המשפט כי סמכותו של מנהל הארנונה הינה סמכות יחודית, ומש“עבר זמנה (של העלאת הטענה בנושא זה בפני מנהל הארנונה) – הרי בטל קורבנה”, ולא ניתן להעלות עוד טענה זו בבית המשפט.

יש מקום לאפשר העלאת טענת “אינני בעל שליטה” בבית המשפט

אנו סבורים כי שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה תומכים בסברה שיש ליתן ביד נדיבה רשות להעלות טענה כי נישום אינו “בעל שליטה”, ביד רחבה, ויוסבר:

לרוב, מקום בו הרשות המקומית מייחסת חובות ארנונה לבעל שליטה בחברה, וזאת מכוח חזקת הברחת הנכסיף שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שנישומים נוהגים להתגונן בפני טענות הרשות המקומית בטענות רבות ומגוונות: לרוב הם טוענים כי אינם בעלי שליטה, כי לחברה לא היו נכסים, כי לא הבריחו את הנכסים,  לצד טענות נוספות.

טענות אשר מעלה נישום כנגד חיובו בארנונה, אינן עומדות כל אחת לחוד, ולרוב הן שלובות זו בזו וקשורות זו לזו. ההפרדה בין טענות שדינן להשמע במסגרת השגה למנהל הארנונה, לבין טענות שדינן להידון בבית המשפט, הינה מלאכותית לרוב, שכן לרוב מכלול הטענות של הנישום קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו, באופן שבידודה של כל טענה לחוד וניתובה לערכאה שונה, תקשה על הערכאות השונות – הדנות – כל אחת – בהיבט אחר של טענות הנישום – להבין את התמונה בכללותה.

סעיף 76 לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט לדון בעניין שהובא בפניו, ואינו בסמכותו – אם אותו עניין הינו בגדר “שאלה אגבית” לשאלה העיקרית אשר נדונה בפניו, ואז ידון בעניין שאינו בסמכותו, בסמכות נגררת. הרציונל – לאפשר לדון בשאלות הכרוכות אחת בשניה – גם אם הן בסמכותן של ערכאות שונות – באופן מאוחד, בכדי לא לפצל ולסבך את הדיון; אם כך מאפשר חוק בתי המשפט לעשות, מקום בו לבית המשפט לא מוקנית סמכות, מקל וחומר על בית המשפט לנהוג כך מקום בו מלכתחילה החוק מאפשר לו להכריע אם לדון בנושא, כמו במקרה של סעיף 3(ג) לחוק הערר, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לדון בנושא.

טעם נוסף – הוא שנישומים רבים אינם מיוצגים, ואינם מיודעים, מודעים או מבינים – את האופן שבו יש להגיש השגה למנהל הארנונה, וזאת בשל חוסר הבהירות הקיימת לעניין הסמכות העניינית והעדר מנגנונים יעילים להנגשת המידע הרלבנטי לציבור. הם גם אינם מודעים בהכרח, או ערים לעובדה – כי המנעות מהגשת השגה במועד תחסום אותם, בשלב מאוחר יותר, מהעלאת טענה בבית המשפט. כאשר הנישום נמנע מלהגיש השגה במועד בטענת “אינני בעל שליטה”, ככל שלא היה מודע לכך שהמנעות מהגשת השגה תסתום את הגולל על יכולתו לטעון בהמשך טענת “אינני בעל שליטה”– אין לחסום דרכו מהעלאת טענה זו.

גביית ארנונה על בסיס חזקה סטטוטורית הינה בפני עצמה הליך דרקוני שיש בו חשש לא מבוטל לפגיעה בזכויות יסוד של האזרח. לא ראוי, איפוא, להעצים חשש זה באמצעות מדיניות החוסמת של דרכו של הנישום להעלות טענותיו רק בשל פגם דיוני של אי הגשת השגה במועד.