חוק הארנונה

מערכת החקיקה המסמיכה את הרשות המקומית בהטלת הארנונה והקובעת את היקפה ופרטיה פרוסה על פני עשרות חוקים ותקנות. ראשיתם, בפקודת העיריות המנדטורית שנחקקה בשנת 1934, ואחריתם בסעיפים בחוקים ותקנות הנחקקים מידי שנה בשנה במסגרת חוקי ההסדרים ואישור התקציב השנתי.

פקודת העיריות

ראשיתה של הארנונה הכללית כמס על מחזיקים בנכסים בדברי חקיקה של המנדט הבריטי בארץ ישראל. פקודת העיריות נחקקה בשנת 1934 ומכוחה הטילו הרשויות המקומיות ארנונה על המשתמשים בנכסים שבתחום שיפוט. המועצות המקומיות והמועצות האזוריות הטילו את הארנונה מתוקפה של פקודת המועצות המקומיות. פקודת העיריות, 1934, הוחלפה בפקודת העיריות (נוסח חדש) תשכ”ד- 1964, פקודת המועצות המקומיות , 1941 הוחלפה בפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) וכן בצו המועצות המקומיות (א) תשי”א-1950 ובצו המועצות המקומיות (ב) תשי”ג-1953. הארנונה במועצות האזוריות מוסדר בצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות) תשי”ג-1953.

עם חקיקת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג-1992 הוחלפו הלכה למעשה רוב הסעיפים בפקודת העיריות העוסקים בהטלת הארנונה ונותרו בעיקר הסעיפים העוסקים בגבייה מנהלית של חובות ארנונה חלוטים. מכוחו של חוק ההסדרים מותקנים תקנות ההסדרים ו/או חוקי הסדרים כמעט מידי שנה.

צו ארנונה

המועצה של הרשות המקומית, היא הגוף הנבחר בידי תושבי הרשות המקומית, מחוקקת ומטילה את הארנונה ב”צו הטלת הארנונה”  השנתי. צו הארנונה קובע את העקרונות והקריטריונים על פיהם תיקבע שומת הארנונה לכל נכס ונכס בתחומי הרשות.

צו הארנונה מפרט את התעריפים לכל סיווג בהתאם לשימוש הנעשה בנכס, לאזור בו הוא נמצא, ובהתאם לקריטריונים נוספים שנקבעו על ידי מועצת הרשות.

צו הארנונה הינו בגדר “חקיקת משנה” והוא כפוף לעקרונות הכלליים בחוק המעניק לרשות את הסמכות לחוקק את צו הארנונה. החלטת מועצת הרשות המקומית בדבר צו הטלת ארנונה אמורה להתקבל לא יאוחר מיום ה -1 בדצמבר שלפני שנת הכספים, שלגביה מוטלת הארנונה. ההודעה בדבר הצו אמורה להתפרסם לא יאוחר מיום ה -15 בדצמבר שלפני כל שנת כספים.

בישראל כ- 256 רשויות מקומיות, פועל יוצא מכך הינו מעשי חקיקה המתקינים כ- 256 צווי ארנונה מידי שנה בשנה.

חוק ההסדרים

עד שנת 1992 חוקקו הוראות שונות שמשמעותן עלייה מבוקרת בתעריפי הארנונה, בדרך כלל בשיעור עליית המדד. בשנת 1992 חוקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג- 1992, אשר קבע כי מעתה ואילך יוסדר עדכון הארנונה הכללית מדי שנה בתקנות שיתקינו שרי הפנים והאוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת.

מאז שנת 1993, מתפרסמות מכוחו של חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ”ג – 1992, תקנות המסדירות את שיעור עליית הארנונה ואת שיעורי המינימום והמקסימום של תעריפיה בכל שנת כספים. בשנים האחרונות הדבר נעשה כעדכון של תקנות ההסדרים משנת 2000 במסגרת חוק ההסדרים של כל שנת תקציב, כאשר בשנת 2007 הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס”ז-2007, אשר ממשיכות במדיניות מסורתית זו.

על מנת לעקוב אחרי חוקיות התעריף נדרש למפות את כל החוקים והתקנות שנקבעו מידי שנה ולבדוק את מידת התאמתם למעשה הרשות ולתעריף בפועל.

הצעת חוק העיריות

ב-21 במרץ 2007 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק העיריות אשר נועדה לערוך רפורמה במערכת היחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ולקבץ את כל דיני הרשויות המקומיות לקודקס אחד. חרף העבודה הרבה והמשאבים האדירים שהושקעו, הצעת החוק מעולם לא הבשילה לכדי חוק חקוק.
מטרתה המוצהרת של הרפורמה בחוק העיריות הייתה לבצע הבחנה מדורגת בין הרשויות לפי רמת עצמאותן והסטנדרטים של ניהול תקין המאפיין אותן. ההצעה ביקשה להרחיב את עצמאותן של הרשויות ביחס ישיר למידת יעילותן. מאידך, לפתח מנגנוני בקרה והתערבות על רשויות לא יעילות על מנת למנוע מבעוד מועד קריסה כלכלית וארגונית של רשויות אלה.
הצעת החוק יוצרת ארבע קבוצות של עיריות: עצמאיות, רגילות, עיריות בהתייעלות ועיריות בהבראה ובניהולו של מנהל ממונה. עיריות עצמאיות ינהלו את פעילותן השוטפת מבלי להזדקק לפיקוח של משרד הפנים כאשר האיזונים הפנימיים יבטיחו את התנהלותן התקינה.
עירייה רגילה תהיה מחויבת לקבל לאישורים לתקציבה ולמסגרת האשראי שלה, אולם אישורים אלה יינתנו באופן כוללני וללא פיקוח פרטני על כל עסקה או פעילות. עירייה בהתייעלות הינה עירייה בעלת שיעור גירעון גדול או אחוזי גבייה נמוכים. עירייה זו תחויב ביישום תוכנית התייעלות ותוכנס למשטר של פיקוח הדוק יותר.
עירייה בהבראה הינה עירייה שמצבה הכספי בכי רע באופן המחייב מינוי חשב מלווה וביצוע תוכנית הבראה מחייבת. כשלון תוכנית ההבראה עלול לגרום לפיזורה של המועצה או למינוי מנהל ממונה שינהל בפועל את ענייני העירייה.

חקיקת ההקפאה

חקיקת ההקפאה נולדה עקב המשבר הכלכלי ששרר במדינה בראשית שנות ה-80. הצורך לווסת את שיעורי האינפלציה הגבוהים באותה תקופה הביא לחקיקת החוק לייצוב משק המדינה, התשמ”ה-1985, אשר הגביל את סמכות הרשויות המקומיות בקביעה והעלאה של תעריפי הארנונה. מאותה שנה ואילך, נקבעו מידי שנה, בהוראות חוק שונות, שיעורי ההעלאה המותרים במיסוי ארנונה, ונקבע כי כל חריגה מהשיעורים המותרים דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר .
העלאת תעריף הארנונה יכול שיעשה על ידי שינוי התעריף באופן ישיר, ויכול שיעשה בעקיפין, על ידי שינוי הגדרות סיווג, שינוי קריטריונים וכיו”ב. דיני ההקפאה מגבילים גם את האפשרות להעלות את המחיר בדרך עקיפה באמצעות כל שינוי שיש בו כדי להגדיל או לשנות את החיוב בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה המותר, ודורשים אישור של שר הפנים ושר האוצר לכל שינוי כזה.
על המומחה הארנונאי להיות בקי בצווי הארנונה של הרשות המקומית החל משנת 1985, שיעורי ההעלאה המותרים מידי שנה, אישורי שרי הפנים והאוצר שניתנו והחלטות בתי המשפט המגוונות שהתקבלו כתוצאה מדיון בסוגיות הקשורות לתחום זה, והן רבות.