שומת ארנונה
הארנונה הינה מס המוטל על ידי הרשות המקומית למימון השירותים העירוניים לתושבי הרשות.
מס הארנונה הינו מס שנתי וחשבון הארנונה הנשלח בתחילת כל שנת מס הינו, למעשה, השומה לאותה שנה. בהתאם לחוק, מקובל ברוב הרשויות המקומיות לאפשר לנישום לשלם את המס השנתי בשישה תשלומים דו חודשיים שווים בתוספת הצמדה.
שאל את עורך הדין בנושא
השומה נקבעת על פי מספר קריטריונים עיקריים: שטח הנכס, מיקומו וסיווגו בהתאם לשימוש שנעשה בו.
חשבון הארנונה האמור להיות פשוט וברור לנישום הנדרש לשלמו, אינו מגלה בהכרח את כל צפונותיו. המרכיבים הבסיסיים של החשבון (סיווג הנכס, סוגו ושטחו) הינם רק קצה קצהו של הקרחון, שכן התשתית העובדתית והמשפטית עליהם מבוסס החשבון הינה תשתית רחבה מיני ים, המסתתרת ברובה מתחת לפני המים, ולא מעט פעמים במים עמוקים מאוד….
שטח הנכס- מדידת נכס לצורכי ארנונה
שטח הנכס מה שאמור להיות נתון עובדתי שלא ניתן לפרשנויות או מחלוקות מהווה את אחת מנקודות המחלוקת המשמעותית ביותר בין האזרח לרשות בענייני ארנונה.
מעבר לקיומו של קושי פרקטי למדוד באופן אחיד שטחים גדולים ומורכבים, קיימות שיטות רבות למדידת שטחו של נכס. שיטות המדידה שונות מרשות לרשות, לעיתים קיים שוני בשיטת המדידה בין נכסים שונים בתחומי אותה רשות. השינויים התכופים, חוסר השקיפות והעדר הבהירות הטביעו את חותמם העמוק בפסיקותיהם הסותרות של בתי המשפט אשר נדרשו לבחון את שיטת המדידה החוקית לעניינים כגון, שטחים משותפים, שטחי עזר, שטחים טכניים, גלריות, פרגולות ועוד כיוצא באלה.
התופעה של נכסים “משמינים” או “מרזים” מבלי שבוצעה בהם כל בנייה חדשה, הינה תופעה נפוצה במחוזותינו. בשורה ארוכה של פסקי דין נידונו מקרים בהם שינתה את העירייה את מדיניותה או שיטת המדידה בתחומה באופן שהביא להגדלת שטחי הנכסים בתחומה, לעיתים שלא כדין, כך, למשל, בעניין עת”מ 1732-08 אריה ודפנה גבע ואח’ נ’ עיריית הרצליה קיבל בית המשפט את טענת העותרים לשינוי מדיניות העירייה לגבי חיובי ארנונה בגין שטחי מרתף, מדרגות ועליית גג. בשנים האחרונות רשויות רבות מנצלות את העמימות וחוסר הבהירות בתחום שיטת המדידה ומבצעות פרויקטים רחבי היקף של סקרי נכסים שכל תכליתם הגדלת בסיס המס הנגבה באמצעות הגדלת שטחי הנכסים.
הוא אשר אמרנו- מה שנראה לאדם הרגיל נתון עובדתי מדויק- מהווה כר נרחב למחלוקות בין הנישום לרשות המקומית.
קביעת תעריף הארנונה לפי סוג הנכס וסיווגו
הפרמטר המשמעותי ביותר לקביעת תעריף הארנונה לנכס הינו סוג הנכס וסיווגו. מלאכת סיווג הנכסים בהתאם לסוג הנכס ולשימוש הנעשה בו נקבע על ידי מנהל הארנונה בהתאם לצו הארנונה הרלוונטי של כל רשות ורשות. מטבע הדברים קיימים מאות ואלפי סיווגים בצווי הארנונה השונים בתחומי המדינה.
החל משנת 1993 , במסגרת תקנות ההסדרים מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג-1992 נעשה נסיון לקטלג את הסיווגים הרבים לתוך מסגרת של 12 סיווגים עיקריים מהם ניתן לגזור את סיווגי המשנה הרבים.
לב ליבה של המלאכה הארנונאית הינה קביעת סוג הנכס וסיווגו לפי השימוש בפועל ובהתאם לצו הארנונה הרלוונטי. קביעת סיווגו של נכס על ידי מנהל הארנונה הינה מוקד לאין סוף מחלוקות בין האזרח לרשות כאשר מטבע הדברים מנהל הארנונה יעדיף את הסיווג היקר ביותר בעוד הנישום יעדיף את הסיווג הזול.
מה שנראה על פניו כמלאכה פשוטה, הינה לעיתים תכופות מלאכה מורכבת ומסובכת המעסיקה חדשות לבקרים את ועדות הערר ובתי המשפט. כללי הפרשנות הקיימים האמורים לשמש כלי עזר לביצוע מלאכה זו, אינם עשויים מיקשה אחת ואף אינם ברורים בפני עצמם. תכלית החקיקה- האמורה להוות כלי עזר פרשני ראשון במעלה- נתונה בפני עצמה לפרשנות ולספקולציות. על הפרשן הארנונאי להעמיק ולחשוף את התכליות השונות העומדות בבסיס הסיווגים תוך התייחסות לשיקולים כלכליים, שמאיים, חברתיים וציבוריים.
