הפרוצדורות להפחתת ארנונה

החיים של עולם המשפט המודרני מבוססים בהכרח על כללים של סדרי דין, סמכויות, מועדים ופרוצדורות.
נישום מן השורה עלול להפסיד את זכויותיו ודרכו להיכל הצדק עלולה להיחסם אך ורק בשל חוסר מודעות או עירנות למועדים ולפרוצדורות המתאימות. בעמוד זה ניתן למצוא מידע על הפרוצדורות להפחתת ארנונה, אתם מוזמנים לקרוא

כללי הפרוצדורה בדיני המיסוי העירוני, והארנונה בפרט, הינה מערכת לא מלוטשת ולא חד משמעית. על המשפטן לפלס דרכו בין החקיקות והפסיקות המשתנות, לעיתים סותרות, על מנת לבחור נכונה את הפרוצדורה המשפטית המתאימה. עורכי הדין המייצגים את הרשויות המקומיות עושים כל מאמץ לנצל את חוסר הבהירות בנושא הסמכויות, על מנת לחסום את דרכם של הנישומים להעמיד את המחלוקת בפני ביקורת שיפוטית ניטרלית.

הליכי השגה וערר

על נישום המבקש להתנגד לשומת ארנונה להגיש השגה למנהל הארנונה וערר על החלטתו לוועדת ערר לארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל”ו-1976 (“חוק הערר”).

על פני הדברים, ועל אף שקיימות פסיקות סותרות בנושא, הטענות המצויות בסמכות מנהל הארנונה וועדת ערר בהליכי השגה וערר מוגבלות ומצומצמות אך ורק לטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר.
הטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר הינן: טעות לגבי האזור בו נמצא הנכס {סעיף 3(א) (1)}, טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו {סעיף 3 (א) (2)} וטענת “איני מחזיק” {סעיף 3 (א) (3)}.למעשה, העניינים המנויים בסעיף 3(א) לחוק הערר הינם טענות לטעויות עובדתיות-טכניות שנפלו בקריטריונים הקובעים את גובה שומת מס הארנונה (“קובעי השומה”).
במספר פסקי דין הובעה דעה בדבר הצורך להרחיב את סמכותן של ועדות הערר, ואכן מדיניות מרחיבה מתקיימת, למעשה, בועדות ערר שונות על פי המדיניות שמתווה יו”ר הועדה.

עתירה מנהלית

כאשר הטענה אותה מבקש החייב בארנונה להעלות איננה נמנית עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, על החייב להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ובגדרה יוכל הוא לתקוף את החיוב בארנונה בכל נימוק שאינו ממין אלה שבסעיף 3(א) לחוק הערר, זאת, על פי האמור בפרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, לפיו מוסמך אותו בית משפט לדון “בענייני ארנונה לפי כל דין”. עד לחקיקתו של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים בשנת 2000 הייתה הסמכות לדון בטענות שלא לפי חוק הערר בידי בית המשפט הגבוה לצדק וכן בסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי.

בעניין ע”א 4452/00ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה וכוללת, ברשות בית המשפט, גם טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. השיקולים שבית המשפט ישקול בבואו לתת את הרשות הינם, בין היתר, האם מדובר בנושאים עובדתיים טכניים או בנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וכן מידת עיוות הדין שתיגרם לאזרח מחסימת דרכו לערכאות.

תביעה אזרחית

על אף קיומן של המסלולים הייחודיים דוגמת השגה , ערר ועתירה מנהלית, ניתן, במקרים מסויימים, לפנות לקבלת סעד בבית המשפט האזרחי וזאת מכח עקרון יסוד – מן החשובים והמהותיים בדיני סדר הדין – הקובע כי הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש ולא על פי העילה.
הכלל לפיו הסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד הנתבע, נסקר ע”י כב’ השופט לוין בברע”א 483/88 – מפעלים פטרוכימיים בע”מ נ’ מדינת ישראל פ”ד מד(3), 812 ,עמ’ 815-816:
“כאשר מוגשת תובענה כספית נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא אם נשוא הסכסוך נוגע לענין שהיה מצוי בסמכותו היחודית של בית משפט אחר אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו ענין: ע”א 294/65 פד”י יט(107) 4; וכידוע לא קבל בית משפט זה, לענין הסמכות הענינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע שהמבחן היחיד הקובע לענין זה הוא מבחן הסעד: ע”א 510/82 פדי לז(1) 3. זהו הדין מקום שבו נתבע סכום כסף בעילה של שימוש או חזקה במקרקעין: ע”א 89/63 פד”י יז 1471 ואין נפקא מינא לדינא אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב”תביעה אזרחית” שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא “כיסוי” לדבר אחר”.