לקוחות רבים  של דאציה בעלי רכבים עם תיבת הילוכים רובוטית חד מצמדית, מתקשרים למשרדנו כמעט על בסיס יומיומי בבקשה לקבלת עדכון בקשר לתובענה הייצוגית ולתלונות בגין קפיצות ורעידות ברכבים.

לבקשתם, אנו מתכבדים לעדכן את חברי הקבוצה הייצוגית בהתפתחויות בתיק כדלהלן:

1. כזכור, בכתבי הטענות היבואן ויצרן הרכב מכחישים שקיימת בעיה של רעידות וקפיצות ברכבים בהם מותקנת מערכת תיבת הילוכים בעלת גיר רובוטי חד מצמדי. בנוסף, לטענתם, עדכון התוכנה שיצא לשוק באפריל 2018 נתן מענה לבעיה עם שיעור הצלחה של 98%.
2. לאחר השלמת כתבי הטענות הבסיסיים נידונה בקשתנו לגילוי מסמכים המצויים בידי המשיבות, במטרה לחזק את התשתית הראייתית המוכיחה את טענתינו שקו ההגנה של המשיבות אינו אמת .
3. ביום 29.12.21 התקבלה החלטת בית המשפט בבקשה לגילוי מסמכים.

• לקריאת הבקשה לגילוי מסמכים לחץ כאן
• לקריאת החלטת בית המשפט מיום 29.12.21 לחץ כאן

4. לאחר קבלת המסמכים שגולו, הגשנו בקשה נוספת שאילו עיקריה:

• במסגרת גילוי המסמכים גילו המשיבות קובץ PPT  (פאוור פוינט) בן 6 דפים (שכותרתו:(cases with return to service after calibration, ) והוא מתייחס לתלונות החוזרות לאחר עדכון התוכנה (calibration).  המשיבות השחירו את הנתונים שקשורים לשיעור הצלחת עדכון התוכנה ברחבי העולם.  ביקשנו להורות למשיבות לגלות את הקובץ במלואו כולל הנתונים העולמיים.
• במסגרת גילוי המסמכים הראשון הורה בית המשפט ליצרן לגלות את הדוחו”ת עליהם הסתמך המצהיר מטעם היצרן שטען שעדכון התוכנה נתן מענה ל98% מהמקרים. היצרן גילה 2 גרפים בצרפתית שלא ברור כיצד הם תומכים בטענות המצהיר מטעם היצרן. ביקשנו מבית המשפט להורות ליצרן לתת הסבר לגרפים וכן לגלות את מסד הנתונים מהם נוצרו הגרפים, קרי, לגלות את הנתונים הכמותיים מהם נגזרו הנתונים היחסיים.
• במסגרת גילוי המסמכים התברר שהבעיה של הרעידות בגיר קוטלגה על ידי היצרן כ TOP 5 Technical Issues. . ביקשנו לגלות מסמכים נוספים שהוזכרו במסמכים הנ”ל.
•    לקריאת הבקשה הנוספת לחץ כאן

5. ביום 19.7.22 נתן בית המשפט החלטה בבקשה הנוספת והורה למשיבות לגלות מסמכים נוספים עד ליום 19.8.22 (לגלות את המסמכים המושחרים הקשורים ליעילות העדכון בכל העולם, לספק את מסד הנתונים של שני הגרפים הנ”ל ולגלות את המסמכים שפורסמו כחלק מבעיה שקוטלגה כ טופ 5 בעיות טכניות).

•  לקריאת החלטת בית המשפט לחץ כאן
• ברגע שיהיו התפתחויות נוספות נמשיך לעדכן

ניהול תובענה ייצוגית, על פי טיבו וטבעו, נושא בחובו אתגרים משפטיים מורכבים. מחד, מדובר בכלי משפטי, יחיד מסוגו , המאפשר לתובע הייצוגי לנהל את התובענה עבור קבוצה גדולה של תובעים פוטנציאליים אשר אינם נוכחים בהליך. מאידך,  על התובע הייצוגי מוטל הנטל להוכיח, בין היתר, כי עילת התביעה הקיימת לו הינה עילת תביעה המשותפת לכלל חברי הקבוצה, או בלשון החוק: “הבקשה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה”

דרישה זו פותחת פתח לטענות הגנה אשר עולות ונטענות כמעט בכל תביעה ייצוגית שהוגשה אי פעם, ובהן מבקשים הנתבעים להוכיח בכשרון רב את השוני והמאפיינים האינדיבידואליים של כל מקרה ומקרה, במטרה להכשיל את האופי הייצוגי של התובענה, ותוך ניצול העובדה- הנובעת ממציאות החיים עצמה- קיומם של הבדלים שונים, פעמים דקים מן הדקים, בין חברי הקבוצה.

בתי המשפט הלכו כברת דרך בעניין זה  והכירו בחשיבות האופי הקבוצתי-ייצוגי של ההליך והצורך בהתאמת הדרישות לאופי הייצוגי. ניכר כי בתי המשפט עושים מאמצעים להתגבר על הקשיים המשפטיים מקום שמדובר בתובענה המוצדקת מבחינת האינטרס הציבורי ו/או הצרכני ו/או החברתי ו/או הכלכלי, כפי שכתבה, למשל, השופטת ארבל בענין ע”א 4333/11 סלומון נ’ גורי יבוא והפצה בע”מ: “על בתי המשפט לעשות מאמץ על מנת להתגבר על קשיים אלו על מנת לאפשר ולעודד תביעות אלו מקום בו הן מוצדקות מבחינת האינטרס הצרכני והאינטרס הציבורי באכיפת דיני הגנת הצרכן. ”

כך, בשורה של פסקי דין נקבע כי בתובענה ייצוגית יש לבחון את יסודות העוולה הפרטניות מנקודת מבטו של “תובע-על” המבטא את האינטרס המשותף של התובעים בכוח כולם, ללא קשר לשוני במידת ההשפעה על כל חבר וחבר בקבוצה. עוד נקבע כי לא נחוצה זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה עובדתית או משפטית וניתן להסתפק בכך שהשאלות העיקריות תהיינה משותפות לחברי הקבוצה [רע”א 8268/96 רייכרט נ’ שמש (פ”ד נה(5)  276 ] או כי היסוד המשותף מהווה מרכיב מרכזי בהתדיינות כפי שלמשל נאמר בעניין רע”א 8268/96 רייכרט  נ’ שמש (פ”ד נה(5)  276):

“דרישה של זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, עובדתיות כמשפטיות, תסכל את תכלית הבקשה היצוגית ותהפוך את השימוש בה למשימה בלתי אפשרית. לפיכך יש לאמץ גישה לפיה די בכך שהשאלות העיקריות העומדות במוקד הדיון תהיינה משותפות לחברי הקבוצה“.

בשנים האחרונות מאמצים נתבעים עילת הגנה נוספת המבקשת לנצל את הקושי בהוכחת העילה הקבוצתית באמצעות טענה לתיקון העוולה בזמן אמת ברגע שהתגלתה להנהלת התאגיד. כך, למשל, בתובענה יצוגית בגין תקלה רוחבית בכלי רכב המנוהל על ידי משרדנו נטען כי לאחר שהתגלתה התקלה היצרן ביצע עדכון תוכנה והתקלה תוקנה ברוב רובם של הרכבים שהתקלה התגלתה אצלם. מבלי להכנס לשאלה על מי נטל הראיה להוכיח את תיקון התקלה, טענות מסוג זה מייצרות קושי ראייתי עבור תובע פוטנציאלי וזאת לאור פערי המידע בין הצדדים, בפרט, שקשה עד בלתי אפשרי לצפות במועד הגשת התובענה הייצוגית קו הגנה המבוסס על מצג לא נכון של המציאות.

לפתרון קושי זה מאפשר חוק התובענות הייצוגיות לנהל הליך גילוי מסמכים. הליך גילוי המסמכים נועד למנוע מצב בו המבקש תובע משיבים שיש נגדם עילת תביעה, והוא לא יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק לאור נחיתותו האינפורמטיבית השוללת ממנו את האפשרות להוכיח את עילת תביעתו.

גילוי מסמכים ועיון בהם בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מוסדר בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות. לפי תקנה זו, לבית המשפט סמכות למתן צו לגילוי ועיון במסמכים ובלבד שנתקיימו שני תנאים מצטברים:

“(1) המסמכים שגילוים נדרש נוגעים לשאלות הרלוונטיות לאישור התובענה כתובענה ייצוגית;

(2)  המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית לגבי קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק.”

בעניין רעא 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע”מ נ’ שמואל שקדי נאמר על ידי בית המשפט לעניין מהותו של הליך גילוי המסמכים:

“הליך גילוי המסמכים הוא אחד מהכלים החשובים בדין האזרחי … מטרתו היא להביא לכך שהצדדים ישחקו ב”קלפים פתוחים” (רע”א 4249/98 סוויסה נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נה(1) 515, 520 (2001); רע”א 9288/07 איוב נ’ שפיגל, [פורסם בנבו] פסקה ו(2) (7.11.2007)), וזאת מתוך חתירה לחשיפת האמת (רע”א 10052/02 יפעת נ’ דלק מוטורס, פ”ד נז(4) 513, 519 (2003) (להלן: עניין יפעת)). אחד מהטעמים המרכזיים שביסוד הליך גילוי המסמכים במקרים מסוימים הוא פערי המידע הקיימים בין התובע לבין הנתבע (ראו, למשל: רע”א 2616/03 ישראכרט בע”מ נ’ רייס, פ”ד נט(5) 701, 716 (2005) (להלן: עניין ישראכרט)).” (סעיף 58 לפסק הדין)

בארה”ב, למשל,  הליך גילוי המסמכים הינו הליך גילוי נרחב ביותר, עתיר משאבים, המאפשר לתובעים ייצוגיים לחזק את התשתית הראייתית שלהם באופן משמעותי, מחד, ומונע מהנתבע הייצוגי להתלות בטענות סרק המבקשות לנצל את פערי המידע בין הצדדים. בישראל, מאידך, בתי המשפט רואים בהליך הגילוי בשלב הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, כהליך מצומצם יחסית ביחס להליכי גילוי רגילים. אף על פי כן,  מדובר בכלי עוצמתי ואפקטיבי אשר על התובעים הייצוגיים לעשות בו שימוש מושכל, בין היתר, באמצעות דרישה מפורטת ומנומקת להצגת מסמכים ספציפיים תוך שכנועו של בית המשפט הן ביחס לרלבנטיות של המסמכים, והן ביחס לתרומתם הפוטנציאלית לחקר האמת.  לעיתים מלאכת פירוט המסמכים הנדרשים בבקשה לגילוי הינה משימה קשה שאף נדרש לה ייעוץ מקצועי כדי להצביע באופן מדוייק על המסמכים הנדרשים לגילוי ועל הרלבנטיות שלהם להליך, אולם,  הצגת הדרישה באופן מקצועי תשכנע ברוב המקרים את בית המשפט בזכות הקיימת לתובע  לקבלת המסמכים ותסייע לתובע הייצוגי להוכיח את טענותיו או להתגונן מפני טענות סרק.

המלחמה שפרצה בין אוקראינה לרוסיה העלתה לכותרות את תפקידו של המתווך בין צדדים לסכסוך. ברור כי מתווך איננו דמות המעבירה מידע מצד א’ לצד ב’ גרידא, אלא דמות הנוטלת חלק פעיל בניסיונות לגשר על הפערים בין הצדדים, באמצעות זיהוי האינטרסים האמיתיים של כל צד ומציאת פתרון יצירתי המאפשרת להגיע לתוצאה שהיא גם מוסכמת וגם טובה לשני הצדדים.

לאור עיסוקינו בתחום הגישור והבוררות במסגרת מכון מישרים , ננסה לעמוד במאמר זה בתמציתיות על ההבדל בין מגשר  לבורר ועל האפשרות להתחיל הליך בפני מגשר ולסיים אותה בפני אותו אדם כבורר.

ההבדל בין גישור לבוררות- הליך הכרעתי לעומת הליך הסכמי

בוררות הינה הליך הכרעתי. על הצדדים להסכים מראש – אם במסגרת הסכם מסחרי ביחס לסכסוך עתידי ואם בהסכם בוררות ביחס לסכסוך קיים- לנהל את הסכסוך במסגרת בוררות. מעת שקיימת הסכמה לבוררות, הליך הבוררות אינו וולונטרי יותר וההכרעה מתקבלת על ידי הבורר ומחייבת את הצדדים.

גישור, לעומת זאת, הינו הליך הסכמי– הליך הגישור הינו וולונטרי מתחילתו ועד סופו. בהליך גישור תפקידו של המגשר לשכנע את הצדדים להגיע להסכם המקובל עליהם כאשר כל צד רשאי לפרוש מההליך בכל עת.

בשל האופי ההכרעתי וטוהר ההליך, הבורר אינו רשאי להיפגש עם כל צד בנפרד, בעוד בהליך גישור – בשל האופי ההסכמי- אין מניעה שהמגשר ייפגש בנפרד עם כל צד. אדרבה, הפגישה הנפרדת עם כל צד היא מאבני היסוד של ההליך הגישורי, שכן תפקידו של המגשר לברר את האינטרסים האמיתיים של הצדדים  על מנת להציע פתרון מוסכם לסכסוך.

הבורר בורר את העמדה הנכונה וכופה אותה על הצדדים,  בעוד המגשר מגשר על העמדות ומנסה להציע פתרון ולשכנע את הצדדים להסכים לפתרון שיהיה מקובל על שניהם.

לדעתנו, קיימת חשיבות ראשונה במעלה למעמדו ויושרתו של המגשר ולא רק בשל האמון שנותנים בו הצדדים.  מגשר מקצועי והגון אמור ללמוד היטב את פרטי הסכסוך, ובד בבד עם הבנת האינטרסים של הצדדים עליו לגבש עמדה נייטרלית משל עצמו, על מנת להציע לצדדים פתרון מוסכם והוגן. מאידך, מגשר שכל מטרתו להגיע להסכם גישור ויהי מה, עלול הגיע לתוצאה המיוחלת באמצעות זיהוי החוליה החלשה בין הצדדים והפעלת טקטיקות שכנוע ללא קשר לתוצאה הרצויה, שהינה תוצאה  שיש בה עשיית צדק עם כל הצדדים, גם אם מדובר בפשרה ולא בצדק מוחלט.

זאת ועוד, קיימת חשיבות למומחיות של המגשר בנושא הסכסוך. במכון מישרים, למשל, פיתחנו מודל שבו המגשר (או הבורר) הוא תמיד שילוב בין עורך דין לבין איש מקצוע המומחה בתחומו. לשילובו של איש מקצוע המומחה בתחום הסכסוך יתרונות רבים שאין כאן המקום לפרטן, אולם בהקשר דנן, איש מקצוע המומחה בתחום הסכסוך יכול למצוא דרך יצירתית לגשר בין הפערים בין הצדדים, למשל, מומחה למיסוי בסכסוך עסקי מצא פתרון שניצל את יתרונות המס לגיבוש פתרון מוסכם שלא ניתן היה להגיע אליו בדרך אחרת.

מודל הגישבור

מודל הגישבור מציע לקיים הליך גישור כאשר הצדדים מסכימים מראש שאם הגישור ייכשל המגשר יהפוך לבורר וההליך יהפוך מהליך הסכמי להליך הכרעתי. גמישותו של המודל מאפשרת לשלב בין האופי ההסכמי לאופי ההכרעתי באופן שהצדדים מגיעים להסכמות לגבי חלק מנושאי הסכסוך ומשאירים את הנושאים שנותרו במחלוקת להכרעת המגשבר.

קיימים חילוקי דיעות האם ראוי שמגשר (לאחר שנפגש עם כל צד בנפרד) יהפוך באותו הליך לבורר אשר אינו רשאי להיפגש עם צד בנפרד.

המתנגדים סבורים שההליך “מזהם” הן את הליך הגישור (שכן הצדדים יחששו לחשוף בפני המגשבר את האינטרסים האמיתיים שלהם), והן את הליך הבוררות, שכן הפגישה הנפרדת עם הצדדים במסגרת הליך הגישור עלולה להשפיע על דעתו של  הבורר בעניינים שהצד השני לא היה מודע אליהם באופן שנמנעה ממנו זכות התגובה.

המצדדים טוענים שיתרונות הגישבור גוברים על חסרונותיו. החשש שצד יימנע מלחשוף את עמדותיו בפני המגשר נסוג לנוכח התמריץ הקיים לצדדים לקבל את המלצת המגשר ביודעם שאם לא יגיעו להסכמה,  הבורר יכריע בהתאם לסמכותו ההכרעתית.

לדעתנו, למודל הגישבור יתרון נוסף, והוא הפחתת התמריץ למגשר לשכנע את הצדדים לקבל הסכם פשרה לא הוגן באופן קיצוני לצד כלשהו. במקרים שחוסר הצדק בולט לעין, יעדיף המגשבר להניח על ראשו את כובע הבורר כדי להגיע לתוצאה צודקת והוגנת ולאו דווקא מוסכמת.

בתי המשפט אישרו את חוקיותו של הליך הגישבור, ויש אף שמצאו לו אסמכתא בסעיף 5(ח) לתקנות בית המשפט (גישור), התשנ”ג-1993:”לאחר הפסקת הגישור רשאים בעלי הדין להסכים שהמגשר יתן חוות דעת על הסכסוך או יתמנה לבורר בסכסוך.”

על הדבש ועל העוקץ בחיוב נכסים ריקים בארנונה בתקופת משבר הקורונה ולאחריו

כמו הדבש הטמון בתוך העוקץ, טיבן של עיתות משבר  שהן מציפות אל פני התודעה סוגיות מודחקות הקבורות בתהומות הבירוקרטיה, ממתינות לקבל את יומן באמצעות דיון אמיתי ונוקב, משוחרר מכבלי “העולם הישן”.

כזו היא סוגיית חיובם בארנונה של נכסים ריקים וללא שימוש.

עקב מצב החרום בו נאסר לעשות שימוש בנכס עלתה סוגית חיובם של בעלי העסקים בארנונה בתקופה בה הם אינם יכולים לעשות שימוש בנכס שברשותם. הדיון בסוגיה זו בעת משבר מחדד את העיוות הקיים  ומהווה קטליזוטור להאיץ תהליכים מחשבתיים ו”לחשב מסלול מחדש” בכל הנוגע לחיוב בארנונה נכס ריק וללא שימוש, הן בתקופת משבר, ובעיקר, לאחריו.

מצב החירום המיוחד הוביל לחקיקת “בזק” [1]אשר קבעה מתן הנחה בשיעור של 95% למחזיק הזכאי “למענק סיוע לעסקים בעד השתתפות בהוצאות קבועות בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה החדש” בהתאם לחוק הסיוע הכלכלי[2]

חוק הסיוע הכלכלי, נתן פתרון חירום לבעלי עסקים שהכנסותיהם נחתכו באחת בעת המשבר, אולם הוא לא הביא בחשבון את  מגוון האפשרויות שהמציאות מזמנת. בעלי עסקים רבים “נופלים בין הכסאות” וכך, למרות שהעסק סגור בתקופת הקורונה, הם נדרשים לשלם ארנונה בגין נכס ללא שימוש.

המשבר הכלכלי הפוקד את המגזר העסקי הופך את דרישת הארנונה לנטל כבד מנשוא, העלול להביא לקריסה כלכלית, או אפילו לפגיעה משמעותית גם אם הוא לא עומד בתנאי הסף של מענק הסיוע הכלכלי.

האם ישנה הצדקה לחייב נישום בארנונה  בגין נכס שלא נעשה בו כל שימוש בפועל?

חיוב נכסים ללא שימוש בארנונה עקב מצב החירום

חוק הסיוע הכלכלי הסיט את הדיון מדיני הארנונה ומהרשויות המקומיות באמצעות מענקים ממשלתיים. במאמר זה נטען, כי, גם אם נתעלם מתקנות החרום, נישום  זכאי לפטור מארנונה על פי דיני הארנונה הקיימים, ולכל הפחות, זכאי להפחתה משמעותית מסכום הארנונה, גם אם הוא לא עומד בתנאי חוק הסיוע הכלכלי.

עפ”י דיני הארנונה הקיימים, תכלית החקיקה והגיונם הפנימי, בנסיבות בהן נכס ריק לא ניתן לשימוש עקב נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בנישום או בבן אנוש כלשהו, ובמצב שבו לא ניתן להפיק תועלת כלכלית כלשהי מהנכס, לא ניתן לחייבו בארנונה בגין הנכס, ולכל הפחות, יש לקבוע לו תעריף מינימלי אחר.

בכל העולם, הארנונה נקבעת בהתאם לשווי הנכס, הנגזר מהתשואה הכלכלית לבעליו. שיטת הארנונה בישראל, שאין לה אח ורע בעולם, קובעת את תעריף הארנונה בהתאם לשימוש הנעשה בנכס.

בהתאם לעקרון השימוש, יש לקבוע כי חלה חובה על הרשות לקבוע בצו הארנונה כללים לענין חיוב נכס לא בשימוש בארנונה, הן  עקב מניעה אובייקטיבית, והן בשל אי שימוש מכל סיבה אחרת.

כבר החקיקה המנדטורית, שאומצה מהחקיקה העותומנית, קבעה שנכס שלא ניתן להשתמש בו, הינו נכס הפטור מארנונה. [3]

כשם שההצדקה להשתת מסי הארנונה טמונה באפשרות הנתונה למחזיק להשתמש בנכס, כך בדיוק אין הצדקה שכזו קיימת כאשר נשללת מהמחזיק האפשרות לשימוש בנכס. אם המחזיק איננו יכול להשתמש בנכס ואיננו יכול להפיק ממנו טובת הנאה, נשללה מניה וביה ההצדקה להמשך חיובו במסי ארנונה.

אין כל הגיון כלכלי לחייב בארנונה בגיו נכס המשיג לבעליו תשואה שלילית.

העקרון שלא ניתן להטיל על אדם מס בגין פעילות שהחוק אוסר עליו, הינו עקרון יסוד במשטר דמוקרטי ומעוגן כחוט השני בחוקים רבים ובראשם ההגנה על  זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כך, למשל, סעיף 9 לתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה קובע כי פגיעה במקרקעין עקב תוכנית לשימור, מזכה את הבעלים בפיצוי, לרבות לענין תשלומי החובה המשולמים על ידו, או לחילופין הנכס פטור מתשלום ארנונה . בנוסף, בהתאם לסעיף  79 לחוק התכנון והבניה רשאית העירייה לפטור מארנונה נכס בשימור.

בעניין ברמ 42/12 עיריית הרצליה נ’ חברת גב ים לקרקעות בע”מ , נקבע שנכס ברמת מעטפת פטור מארנונה אף מבלי לבחון את השאלה “אם קיימת כדאיות כלכלית בהשמשתו של הנכס. הנישום יכול להחליט אם ומתי להשמיש את הנכס, ומבחינה זו אין מגבלת זמן, והעירייה לא תהיה רשאית לחייב בארנונה, כל עוד הנכס אינו ראוי לשימוש.”

המשפט הבין, הלכה למעשה, כי לא ניתן להטיל ארנונה על נכס שאפשרויות השימוש בו מוגבלות בפועל, גם אם מדובר בבחירתו של הנישום לא להשמיש את הנכס. הלכות אלו נכונות מקל וחומר במקרה שמדובר במגבלות אובייקטיביות מכוח חוק, או מגבלות אחרות שאינן תלויות בנישום.

חיוב נכסים ללא שימוש בתקופות שיגרה

עיקרון חשוב בדיני ארנונה מתייחס לחיוב ארנונה בגין נכסים שעומדים ריקים וללא שימוש, גם במקרים שניתן לעשות בהם שימוש.  מכוחו של עיקרון זה, הלכה מושרשת היא כי בתקופת הזמן בה הנכס עומד ריק, הוא יסווג בסיווג לפי השימוש האפשרי הזול ביותר, וזאת לאור עקרון הטלת הארנונה כנגזרת ממידת ההנאה והשימוש בנכס.  הלכה זו עוגנה בבר”מ 991/16 אפריקה ישראל להשקעות בע”מ נ’ בית ארלוזורוב חברה בע”מ, שם קבע בית המשפט העליון כי נכס ריק יסווג בסיווג הזול ביותר האפשרי מכל אפשרויות השימוש הקיימות בנכס מבחינה חוקית, בהתאם להיתר הבניה של הנכס.

מקום בו התאפשר הדבר נקבע, כי החיוב יהיה לפי הייעוד התכנוני , או  השימוש הזול ביותר מבין השימושים האפשריים בנכס, כל זאת מכח העקרון שהארנונה מוטלת מכוח ההנאה הכלכלית, בפועל או בפוטנציה, מהשימוש הספציפי בנכס.

העיוות הכלכלי שהתחדד בתקופת הקורונה, מזמן למערכת המשפטית  הזדמנות, ואף חובה, לרכך את ההלכות הנוגעות לקביעת תעריף נמוך יותר, ולדחוף את המטוטלת המשפטית להנחות משמעותיות יותר.

בתקנות ההסדרים במשק המדינה נקבעו תעריפים מירביים ומינימליים להטלת ארנונה. לטעמנו, ראוי לקבוע שנכס ללא שימוש יחוייב, לכל הפחות, בתעריף המינימלי ולא בתעריף הקיים לגביו בצו הארנונה.

מהבחינה המשפטית, בפרט על פי עקרונות הסבירות המנהלית, ראוי להטיל על הרשות המקומית חובה לקבוע תעריף נמוך לנכסים שאינם בשימוש. חובה זו מוטלת על הרשות מכוח החובה לקבוע סיווגים שונים בצו הארנונה בהתאם לשימושים השונים, ובענייננו, בהתאם להעדר השימוש.

התנועות הטקטוניות ביחסי המגזר העסקי והרשות השלטונית, מחדדת את הצורך לשנות את תפיסות העולם ואת יחסי הכוחות, הלא שווים בעליל, בין הנישומים לרשות המקומית.

בעשורים האחרונים ניכרת מגמה בולטת של התחזקות השלטון המקומי על חשבון המגזר העסקי, באמצעות הגדלת נטל הארנונה על המגזר העסקי, בשיעורים אקספוננציונליים, בשיטות והתנהלות שאין להם אח ורע בעולם המודרני (וקצרה היריעה מלפרטם במאמר זה).

החל משנות התשעים, הלכה והעמיקה בישראל מדיניות קפיטליסטית ביחסי השלטון המקומי והאזרח. את ניצניה של תופעה זו  ניתן למצוא כבר בדו”ח ועדת סוארי משנת 1993:

“הגישה אותה מאמצת הועדה בעיקרון הינה גישה התואמת את תהליך ההפרטה והפחתת הפיקוח והריכוזיות במשק ואשר אמורה להפחית את מעורבותו של השלטון המרכזי ולהרחיב  את חופש הפעולה של יחידות עסקיות לרבות רשויות מקומיות.

אחריות השלטון המרכזי, בהקשר הנוכחי, מתמקדת בהבטחת רמה מינימלית של שירותים…”

על פי “תיאוריית העצמאות הכלכלית”,  השלטון המרכזי ראה ברשויות המקומיות “יחידות עסקיות” וכפה עליהן תוכניות הבראה יומרניות. בפועל,  מדובר באשלייה אופטית: הבראה של פירמה עסקית מסייעת, אם היא מוצלחת, לכושר התחרות שלה, מגדילה את הכנסותיה ומשפרת את רווחיה. הבראתה של רשות מקומית מבוססת על הגדלת נטל המס שלה, על חשבון המגזר העסקי הכורע תחת הנטל.

תקופת הקורונה הציפה על פני השטח את העיוותים הכלכליים שהיו מנת חלקו של המגזר העיסקי. המדיניות הקפיטליסטית הדורסנית הלכה ואיבדה בתקופת הקורונה משיווי המשקל המלאכותי שהחזיק אותה בחיים באמצעות מערכת משפטית מגוננת.

ראוי שאותן “יחידות עסקיות עצמאיות” יאמצו לעצמן סטנדרטים של פירמה עסקית. זכות בצד אחריות. על פי תפיסה זו, יש לפטור מארנונה נכס ריק וללא שימוש, ולכל הפחות, לקבוע לו תעריף מינמלי.

בצד הזכות לגבות מס, יש להטיל על הרשות המקומית את האחריות לדאוג לכך שלבעל נכס לא יהיה כדאי להשאיר נכס ללא שימוש.

בצד הזכות לגבות ארנונה, יש להטיל על הרשות המקומית את האחריות לדאוג לפיתוח סביבתי וליצירת מרחב עסקי מקומי פורח שימשוך מעצמו פעילות עסקית לתוך הרשות. יש ליצור תמריץ לרשות המקומית להבטיח בשטחה תנאים ניאותיים שיבטיחו כדאיות כלכלית ותמריץ לבעלי עסקים לשכור נכסים בתחומה כדי להפיק מהם תשואה כלכלית  ניאותה. גביית מס ללא קורלציה להפקת הנאה כלכלית מנכס הינה מתכון לעיוותים כלכליים וחברתיים  שאין לה מקום יותר בתקופה שלבתר הקורונה.

הגיעה השעה לשנות את כיוונה של המטוטלת המשפטית והשלטונית לכיוונו של המגזר העסקי, ויפה שעה אחת קודם!

[1] פרק ט’ לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ”ג- 1993

[2] כמשמעותו בפרק ו’ לחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), התש”ף-2020.

[3] סעיף 330 לפקודת העיריות

ניוזלטר לחודש ניסן- מה בין קורונה לתובענה ייצוגית

חוק תובענות ייצוגיות אימץ עמדה המאזנת בין זכות האזרחים ליהנות מיתרונות התובענה הייצוגית בתביעות נגד רשויות השלטון, ובין החשש לפגיעה יתירה בקופתן של הרשויות. הנוסחא שאומצה על י המחוקק מעניקה לרשות שתי פריבילגיות משמעותיות על פני נתבע פרטי:
האחת– עם הגשת התובענה היצוגית הרשות רשאית להגיש הודעת “חדילה”, קרי, שהיא מקבלת את התביעה מכאן ולהבא, בתמורה לפטור מוחלט מהשבת המס שנגבה ביתר.
השניה- גם במקרה של השבה, ההשבה מוגבלת לתקופה של עד 24 חודשים שקדמו ליום הגשת התובענה.
בשנים האחרונות, אנו עדים לכירסום הולך וגובר של מערכת המשפט באפשרויות להעמיד את החלטות הרשות המקומית לביקורת שיפוטית. “רוח המפקד” העולה מהחלטות בתי המשפט, מלמדת על מדיניות “ממסדית” אשר הולכת ומהדקת את ה”סגר” על האפשרויות של האזרח להעמיד את החלטות הרשות המקומית לביקורת שיפוטית עצמאית ללא “משוא פנים”.

הצפת בתי המשפט בתובענות ייצוגיות מנהליות
עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות היינו עדים להצפתם של בתי המשפט בתובענות כנגד רשויות מקומיות. הסיבות להצפה זו, קשורות לריבוי הרשויות (כ- 256 רשויות), לחקיקה לקויה ולניסיונות בלתי פוסקים של הרשויות להגדיל את נטל המס על הנישומים בשל ההתייעלות שנכפתה עליהם מהשלטון המרכזי.
השלטון אימץ בהדרגה את “תאוריית העצמאות הכלכלית‘” לפיה יש לבסס את השלטון המקומי על מקורות עצמיים. דו”ח ועדת סוארי משנת 1993 מגלה את הניצנים של התופעה:
“הגישה אותה מאמצת הועדה, בעיקרון, הינה גישה התואמת את תהליך ההפרטה והפחתת הפיקוח והריכוזיות במשק ואשר אמורה להפחית את מעורבותו של השלטון המרכזי ולהרחיב את חופש הפעולה של יחידות עסקיות לרבות רשויות מקומיות. אחריות השלטון המרכזי, בהקשר הנוכחי, מתמקדת בהבטחת רמה מינימלית של שירותים…”
תיאוריה זו הובילה ל”אשליית ההבראה“: הבראה של פירמה עסקית, אם היא מוצלחת, מסייעת לכושר התחרות שלה, מגדילה את הכנסותיה ומשפרת את רווחיה. הבראה של רשות מקומית, אם היא לא משקפת התייעלות בהוצאות, הרי שהיא באה על חשבון הציבור משלמי המיסים.
תהליכי ההבראה או ההתייעלות המדומה הובילו לניסיונות בלתי פוסקים להגדיל את בסיס המס באמצעות פתרונות יצירתיים ומתוחכמים שנועדו לעקוף את חקיקת ההקפאה המגבילה את סמכותן של הרשויות בהעלאת הארנונה מעבר לשיעור ההעלאה האוטומטי. בתי המשפט הוצפו בתביעות כתוצאה מהצקות בלתי פוסקות והגדלות בסיס המס באמצעות סקרי נכסים מסיביים בכל הארץ. חברות פרטיות ויועצים הפכו להיות שותפים של הרשויות כדי ליהנות מחלוקת השלל שנבע מהגדלת הארנונה למגזר העסקי, באמצעות פרשנות מגמתית וניצול הליקויים המבניים במערכת החקיקה הלקויה. כמעט כל נכס טומן בחובו מחלוקת בענייני ארנונה שהעירייה מושכת לכיוונה. בתי המשפט ייצרו פסיקות סותרות ללא הרף.

כיוון המטוטלת נע לכיוונן של הרשויות
הבעיה שהונחה לפתחה של מערכת המשפט גרמה לה, בהדרגה, להסיט את המטוטלת המשפטית לכיוונם של הרשויות תוך הפחתה הולכת וגוברת של הביקורת השיפוטית על החלטות הרשויות.
המגמה החלה עם פסק הדין בענין אי. ב.יסי אשר סתם את הגולל על האפשרות להגיש תביעות כנגד רשות שפעלה בניגוד לחקיקת “ההקפאה” (חקיקה עניפה שהגבילה את הסמכות של הרשות להעלות ארנונה מעבר לשיעור העלאה השנתיים העולה ממילא מידי שנה על פני נוסחת “הטייס האוטומטי”).
בית המשפט העליון השאיר, כהרגלו, פתח צר לאפשרות הגשת התביעות בענייני הקפאה, אולם במהרה התברר כי הפתח צר מפתחו של מחט, והלכה למעשה האפשרות להכנס דרכו הינה תיאורטית בלבד.
כחלק מאותה מגמה, התקבלו בזו אחר זו החלטות שהפכו את חקיקת “ההקפאה” לחוק תיאורטי בבחינת “הלכה שאין מורין כן”. הרשויות המקומיות ממהרות לנצל את הרוח הגבית הנושבת לכיוונן מבית המשפט העליון והם פועלות ללא הפסקה להגדיל את בסיס המס, מעבר לשיעורי ההעלאה האוטומטית, באמצעות שינויים בלתי פוסקים בצווי הארנונה. כך, למשל, רשויות שלא חייבו בעבר עבור מרתפים- הורשו לעשות כן, רשויות שלא חייבו בעבר עבור שטחים טכניים-כדגומת עיריית ירושלים- שינו ממנהגם והחלו לחייב גם עבור שטחים שלא נהגו לחייב בעבר תוך הגדלת בסיס המס באופן משמעותי, רשויות שלא נהגו לחייב בגין שטחים משותפים- הורשו לעשות זאת. ההלכות החדשות שאומצו בדיני הארנונה קבעו שכל חיוב שלא נאסר במפורש בצו הארנונה- מותר להטילו על האזרח מכוח סמכות “הטלה ראשונה”, כל זאת למרות שבדיני המס ולאור חקיקת ההקפאה ההגיון מחייב לקבוע את ההיפך- כל חיוב שלא מותר בצו- צריך להיות אסור), ועוד…( ראה פסק הדין של כבוד השופטת עדנה ארבל בענין עעמ 10864/07 גלבר הלן ו- 229 אחרים נ’ עיריית אשדוד אשר קבעה כי חיוב בארנונה של רכיבים אשר לא הוחרגו ולא חויבו בעבר, מהווה שינוי מותר השייך לקטגוריה של הטלת ארנונה לראשונה. בעע”ם 11641/04 סלע נ’ מועצה אזורית גדרות נקבע כי הרשות רשאית לחייב מחסנים ומרתפים על אף שלא נהגה לחייב בגינם בעבר. ועוד ועוד.
מגמה זו קיבלה משמעות נוספת בתחום התובענות הייצוגיות כאשר התקבלה עוד בשלהי שנת 2016 הלכה חדשה בענין עעם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ’ אספיאדה בע”מ, אשר באבחת קולמוס סתמה את הגולל על האפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשויות מנהליות בעילות לפי חוק הערר. נקבע, כי הסמכות העניינית נתונה לוועדת הערר לארנונה, וממילא לא ניתן להגיש תובענה ייצוגיות בעניינים המסורים לבירור במסגרת ועדת ערר לארנונה. אמנם, גם כאן השאיר בית המשפט פתח צר לתובענות המעלות שאלות משפטיות עקרוניות, אולם, ככל שחולף הזמן מתברר, כי רובן ככולן של התובענות הייצוגיות נדחות על הסף באופן המלמד, שגם פתחו של פתח זה צר כפתחו של הפתח שנקבע בהלכת אי ביסי. (מפתח צר זה ניתן לגלות קרן אור בהחלטה שהתקבלה בענין עעמ 728/17 רחמים שמואל נ’ עיריית רעננה אולם מדובר בפסק דין חריג יחסית, כפי הנראה, בשל כך ששם כבר הוכרעה התובענה נגד הרשות ונחסמה לפני הלכת אספיאדה, תוך שבית המשפט מציין שראוי להחיל את הלכת אספיאדה באופן רטרוספטיבי-צופה פני עתיד בלבד).
פגיעה נוספת במעמדה של התביעה הייצוגית המנהלית נגרמה נוכח ההלכה שנקבעה בענין עע”מ 7741/15 עופר מנירב נ’ מדינת ישראל רשות המיסים, כאשר נקבע, כי כאשר רשות מחוייבת בהשבת מס שנגבה ביתר, תקופת ההשבה מוגבלת לתקופה של 24 חודשים הקודמים ליום הגשת התובענה ואינה כוללת את התקופה שלאחר הגשת התובענה ועד לקבלת ההחלטה (תקופה שעלולה להצטבר למספר שנים.
התמונה העולה הינה, שהמטוטלת המשפטית נעה ברוח חזקה לכיוון קיצוני ומדאיג המכרסם בכדאיות הגשתה של תובענה ייצוגית מנהלית  עד כדי איונה, בניגוד מוחלט לתכליות החשובות שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות ובראשן אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. בניגוד לעמדת המחוקק שאימץ נוסחא מאוזנת בתובענות מנהליות, פסיקות בתי המשפט חסמו את דרכו של הציבור, ברובן ככולן של המקרים, ומנעו ממנו את הזכות ליהנות מהשימוש בהליך הייצוגי ומהתכליות שאותן נועד לשרת.
מי שמשלם את מחיר ההתייעלות המדומה בשלטון המקומי הוא שוב ציבור הנישומים אשר כורעים תחת הנטל מבלי יכולת אמיתית להעמיד את התנהלות הרשות לביקורת שיפוטית.

האם יש לפסול תובענה יצוגית על הסף בשל מעורבות של מתחרה עסקי בהגשתה?

בענין ת”צ 34564-05-15 עמותת אזרחים למען הסביבה נ’ קומפוסט שלוחות אגודה שיתופית, הוגשה באמצעות משרדנו תובענה ייצוגית כנגד מתקן לייצור קומפוסט מבוצת שפכים. המתקן קולט בוצה (החלק המוצק הנותר מהליך טיהור השפכים במכוני הטיהור) והופך אותו לדשן בהליך ביולוגי הנמשך מספר שבועות. נטען בתובענה שהמתקן קולט פי 7 מהכמויות שאושרו לו ברישיון העסק ואף מפזר בוצה לא מיוצבת בשדות חקלאיים באופן הגורם למפגעים תברואתיים, מפגעי ריח וזיהום קרקע ומים.
הראיות בתיק (כולל מעקבים ובדיקות מעבדה) הגיעו לעמותה ולמשרדנו מאתר קומפוסט מתחרה.
התעוררה השאלה האם אין מקום לפסול את התובענה על הסף בשל מעורבותו של המתחרה העסקי, וזאת כמדיניות שיפוטית, הנגזרת מחשש מובנה לשיקולים זרים בניהול ההליך וניצול לרעה של מכשיר בעל השלכות מרחיקות לכת על נתבע פוטנציאלי.
הצלחנו לשכנע את בית המשפט, לא בלי מאבק משפטי, כי אין לפסול את התובענה בשל כך שהראיות נאספו על ידי מתחרה עסקי.
בהחלטת בית המשפט (כבוד השופט עופר גרוסקופף טרם מינויו לבית המשפט העליון), נקבעו באופן תקדימי השיקולים ואמות המידה שעל בית המשפט לשקול בקבלת החלטה לפסול תובענה ייצוגית בשל מעורבות מתחרה עסקי בהגשתה, וזאת לאחר “עיון בטיעוני הצדדים, הראויים שניהם לשבח, הן על הענייניות והתמציתיות והן על היושר האינטלקטואלי” (סעיף 7 להחלטה).
במאמר זה נסקור את השיקולים ואמות המידה שנקבעו בהחלטת בית המשפט.
נקודת המוצא לדיון זה הינה פרשנות חוק תובענות ייצוגיות תשס”ו-2006 על פי כללי הפרשנות המקובלים ובראשם לשון החוק והתכליות שהוא נועד לשרת.
ראש וראשון, סעיף 1 לחוק מפרט את המטרות העיקריות של חוק התובענות הייצוגיות:
“מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:
(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;
(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;
(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;
(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.”

התכלית הראשית, האבן הראשה עליה עומד החוק, הינה יצירת מכשיר חברתי-משפטי המעניק לחברי הקבוצה הניזוקים את התפקיד המצוי בדרך כלל בידיה של רשות האכיפה הקלאסית. המכשיר הייצוגי מכיר בחברי הקבוצה כ “רשות אכיפה אלטרנטיבית” ומאפשר להם לאכוף את הדין על מעוול או מפר חוק שללא המכשיר הייצוגי אין כדאיות כלכלית לאכוף עליו את הדין.
על בסיס תכלית עיקרית זו, נקבעו תנאים שהם, למעשה, מערכת של בלמים ואיזונים שנועדה לאפשר את השימוש במכשיר הייצוגי תוך איזון בין האינטרסים המנוגדים של השחקנים השונים המשתתפים בהליך.
התנאים הרלבנטיים לענייננו, נקבעו בסעיפים 8 (א) (2), (3) ו (4) לחוק כדלהלן:
“(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.”

החוק במתכונתו רואה בתכלית העיקרית של החוק את ההגנה על טובתם וזכויותיהם של חברי הקבוצה. הצורך בהגנה על נתבע מפני תביעות סרק, או מפני תביעות שהוגשו כמנוף לחץ וכאמצעים לפגיעה בתחרות, צריך להבחן על רקע התנאים בחוק, שהם מנגנונים לפיקוח ואיזון בין האינטרסים של הקבוצה לאינטרסים של הנתבע.
בהתייחסו לדיעות שהובאו בספרות, לפיה עצם הגשת התובעה בידי מתחרה עסקי הינה דרך לא הוגנת להכרעה במחלוקת (סעיף 8 (א) (2) לחוק), קיבל בית המשפט את עמדתנו וקבע, חרף דיעות המלומדים, כי במצב שלקבוצה קיים אינטרס בניהול התובענה, לא ניתן לומר שמדובר בהליך לא הוגן. הליך לא הוגן רלבנטי רק למצבים בהם האינטרס היחיד הוא של המתחרה העסקי ולא של הקבוצה.
בית המשפט קיבל את העמדה שאין מקום לפסול תובענה אך ורק בשל המניעים (יהיו זרים ככל שיהיו) שהובילו להנעת ההליך, כל עוד אין חשש לייצוג וניהול לא הולם של ההליך עצמו.
מאידך, נקבע כי לנסיבות שהביאו להגשת ההליך הייצוגי יכולה להיות השלכה על האפשרות לנהל תובענה ייצוגית. בית המשפט הגדיר את ההשלכות האפשריות כהשלכה פנימית או חיצונית:
השלכה פנימית מתקיימת, אם הנסיבות שהובילו להגשת התובענה משליכות על הרלבנטיות של התנאים שעל בית המשפט לבחון. למשל, בענין ת”צ (מרכז) 5567-06-08 בר ואח’ מ’ עטרות תעשיות 1996 בע”מ הוגשה תובענה ביוזמתו של מתחרה עסקי שטען שבמוצרי הטונה שמשווקת הנתבעת קיימים חומרים אסורים בריכוז אסור והטעייה של הלקוחות. נמצא כי למתחרה העסקי סכסוך אחר עם הנתבעת (כישלון משא ומתן לשיתוף פעולה מסחרי) ועל כן נקבע כי הנסיבות משליכות על התנאים הנדרשים בחוק, כי התובענה לא תנוהל בדרך הולמת (סעיף 8 (א) (3) ולא בתום לב ובאופן ענייני והוגן (סעיף 8 (א) (4) בשל האיבה המוקדמת בין המתחרה העסקי לנתבעת.
השלכה חיצונית, הינה במקרה שהנסיבות שהובילו להגשת התובענה הייצוגית יכולות להוות שיקול בפני עצמו לדחיית הבקשה על הסף, במידה ובית המשפט מגיע למסקנה כי קיים פסול בעצם השימוש בהליך הייצוגי, על אף שכל התנאים לאישורה התקיימו. נקבע, כי בית המשפט יפסול תובענה בשל פסול בעצם השימוש בהליך רק במקרים חריגים של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. “נסיבות המתאפיינות בכך שהמתחרה העסקי פועל באופן פסול ושאין לקבוצה אינטרס ממשי בניהול ההליך הייצוגי“.
נקבע, כי למרות שמעורבותו של מתחרה עסקי מעורר חשש ואי נוחות, כאשר קיים לקבוצה אינטרס עצמאי בניהול התובענה, אין לפסול את התובענה. בנוסף, בית המשפט השתכנע במקרה שלנו שהמתחרה העסקי לא “מתעבר על ריב לא לו” שכן גם לו אינטרס לגיטימי שמתחריו יתחרו על פי דין, אחרת זוהי תחרות בלתי הוגנת.
בית המשפט קובע כי אין מקום לקבוע פסילה גורפת של תובענה ייצוגית אך ורק בשל מעורבות של מתחרה עסקי על פי הכלל ש”הפעלת הסמכות לסלק תובענה על הסף בשל התנהלות מגישיה לא תעשה באופן גורף, אלא היא מחייבת איזון בין האינטרסים המתנגשים” (ת”צ 10538-02-13 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע”ר) נ’ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ ואח’)

המנגנון הקבוע בחוק נועד לאזן בין כל האינטרסים המנוגדים של המשתתפים בהליך, תוך שיקול כל השיקולים הרלבנטיים ושיקלולם (כל שיקול לפי משקלו) במערכת משולבת של בלמים, איזונים, תכליות עיקריות ותכליות משנה.
לא הרי מתחרה שכל מטרתו לפגוע במתחרהו כהרי מתחרה שנתקל בפעילות לא חוקית של המתחרה ומנצל את ההזדמנות לאכוף עליו את הדין. יתירה מכך, ייתכנו אפילו נסיבות שהצורך של מתחרה להפעיל לחץ על מתחרהו הינו צורך מוצדק והלחץ הינו לחץ הוגן בשל כך שדווקא המתחרה הנתבע הוא שפוגע בתחרות באמצעות הפרת הדין. כך, לא ניתן להתייחס במידה שווה ליוזמה של מתחרה המשתמש במכשיר הייצוגי לקדם אינטרסים אחרים שאינם קשורים להליך הייצוגי, לבין יוזמה של מתחרה המשתמש במכשיר הייצוגי כדי לקדם אינטרסים עסקיים הקשורים בטבורם ובמהותם לפעולות ולמעשים העומדים בלב ליבו של ההליך הייצוגי.
כאמור לעיל, התכלית העיקרית של המכשיר הייצוגי רואה בקבוצה ובמייצגיה (התובע ועורך הדין) רשות אכיפה אלטרנטיבית. רשות אכיפה קלאסית רשאית ואף חייבת לבחון מידע שהגיע אליה ממתחרה עסקי, על אף השיקולים הזרים שייתכן שעומדים בבסיס המצאת המידע, וגם אם המתחרה השקיע אמצעים כדי להשיג את המידע. אדרבה, דרכו של עולם שלמתחרים קל יותר לחשוף מחדלים ועוולות של נתבעים פוטנציאליים, הן בשל הנגישות שלהם למידע והיכרותם האינטימית עם השוק ועם ה”שטח”, והן בשל האינטרס שלהם להשקיע משאבים בחשיפת המפגע או העוולה, אינטרס אשר בדרך כלל לא קיים אצל הניזוק הרגיל דל האמצעים. תובענה ייצוגית עשויה לחשוף עיוותים חמורים דווקא באמצעות העברת מידע על-ידי מתחרה. והדברים נפוצים דווקא כאשר מדובר בקרטלים ופגיעה בבריאות הציבור, שאז המידע הוא לעיתים נחלתו הבלעדית של מתחרה עסקי.
פסילת המידע עלולה להכשיל את האפשרות לאכוף את הדין ולאפשר לנתבע פוטנציאלי לעוול כרצונו מבלי שיש למאן דהוא אינטרס או יכולת להשקיע משאבים בחשיפת ההתנהלות הלא חוקית של מעוול המוני.
בשל האינטרס הציבורי, רשויות אכיפה קלאסיות אף מעודדות מתחרים לחשוף את המידע שבידיהם.
כמובן, שמוטלת על רשות האכיפה חובה לבדוק שבעתיים את מהימנות המידע המגיע לידיה ממתחרה עסקי לאור החשש ממידע מוטעה או מוטה או מזויף.
שקלול כל השיקולים הינו מלאכה המסורה לבית המשפט הנדרש לאזן בין מכלול השיקולים והאינטרסים הרלבנטיים לכל מקרה ומקרה, לרבות, מידת הפגיעה בחברי הקבוצה במידה והתובענה תיפסל, ואת האמצעים האחרים הקיימים על מנת לקיים את התכליות המונחות במכשיר הייצוגי, ובראשן מתן סעד כנגד עוולה או הפרת חוק המשליכים באופן רוחבי על קבוצה גדולה של נפגעים שהמכשיר הייצוגי הוא האמצעי היחיד להגן על זכויותיהם.

המסקנה, אפוא, היא שאין לפסול אפריורית תובענה ייצוגית רק בשל כך שהמתחרה העסקי היה מעורב בהגשתה, ויש לבחון כל מקרה ומקרה בהתאם לאמות המידה שקבע בית המשפט כדלעיל.

לטיעוני המבקשת לחץ כאן

לטיעוני המשיבה לחץ כאן

להחלטת בית המשפט לחץ כאן

בחרתי בשם “המשפט מחפש משמעות” באנלוגיה לספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות” בהשראה מקורס  “לוגותרפיה” בהנחייתה של שגית שלמה ((לאתר של שגית)) (מחברת הספר “שירת המשמעות: לוגותרפיה- בין תיאוריה למעשה”)
פרנקל טוען, שכוח החיים המניע את העולם הוא החיפוש האינסופי אחר משמעות. הוא ראה בכל פעולה שאדם (בריא) עושה, כפעולה שמונעת מכוח החיפוש אחר משמעות, ואשר תכליתה למלא עצמה במשמעות. לגישתו, אין לחיים משמעות אחת, אלא מאגר אינסופי, בלתי נדלה, של משמעויות.
הפילוסופיה העמוקה המונחת בגישתו של פרנקל, מבקשת להגדיר את המהות הפנימית של כל ייצור חי כאובייקט המחפש -במעגל אינסופי- להתמלא במשמעות. כפי שבמימד הפיזי, ייצור חי הוא אובייקט המתמלא ומתרוקן מאוויר, במהותם הפנימית- החיים הם מחזוריות אין סופית-מילוי והתרוקנות- של משמעויות.
פרנקל הפך את הגישה הפילוסופית שלו לשיטת טיפול פסיכותרפיסטית, לריפוי.

“המשפט מחפש משמעות“- תרתי משמע:
משמעות אחת– “משפט” הוא אוסף של מילים המרכיבים משפט בעל משמעות הגיונית אחת (לפחות).  בהקשר נוסף- “משפט” הוא הליך שנועד להכריע בין אוסף של אינטרסים שונים: האינטרס של התובע, של הנתבע, של השופט (כן, גם לו יש אינטרס) האינטרס הציבורי, האינטרס של המערכת בכללותה, ועוד.

במשמעות הראשונה- כל מילה בפני עצמה מחפשת ללא הרף להתמלא במשמעות. המשמעות משתנה לפי מיקומה של המילה במשפט ולפי ההקשר של המשפט בסיפור. גם המשפט מחפש ללא הרף להתמלא במשמעות. אותו משפט מחפש לקבל משמעות אחת במקום אחד ומשמעות שונה במקום, בזמן או בהקשר אחר. המשפט מקבל משמעויות שונות מנקודת מבטם של מתבוננים שונים.
במשמעות השניה- כל בעל אינטרס מונע מכח המשמעות שהוא מחפש בהליך, וההליך עצמו מונע ממצרף המשמעויות ושקלולם עד לקבלת הכרעה אחת.
הצד השווה שבהם, שהן המשפט (במשמעות הראשונה) והן המשפט (במשמעות השנייה) הם “אובייקטים” המחפשים להתמלא במשמעות. המשמעויות הן רבות ומשתנות בהתאם להקשר, למקום, לזמן ולמתבונן.
כוח החיים הוא החיפוש התמידי אחר משמעות. חוק או משפט שאיננו מחפש להתמלא במשמעות ללא הפסקה- נחשב “אות מתה” בספר החוקים.
פתחנו בפרנקל ונסיים בביאליק אשר מתאר את הסופרים והמשוררים בחיבורו “גילוי וכיסוי בלשון” כמהלכים על פני גלידי קרחונים ומתחתיהם תהום, במילים הבאות:
“לפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון…המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות , שוקעות וזורחות כפיתוחי חותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה…ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה..” (חיים נחמן ביאליק, דברי ספרות, עמ’ כט-ל’)

בירחונים אילו אנו מפנים נקודות מבט למשמעויות שונות במשפט שעולות בשגרת עבודתנו, בדילוגים, מעל התהום, ומכאן בחרנו את השם “המשפט מחפש משמעות”, ואידך, זיל ולמד.

עניינן של התובענות שבכותרת הוא בטענת התובעים כי הנתבעות (להלן: “פזגז” ו”סופרגז”) אינן מפרטות את מדרגות התעריפים בחשבוניות אותן הן שולחות ללקוחותיהן, וכן כי אינן מיידעות את הלקוחות מראש או בדיעבד בדבר העלאת תעריפים או העלאת דמי שימוש קבועים, וכן אינן מציינות את סיבת ההעלאה.
ביום 2.2.2017 ניתנה החלטה ע”י בית המשפט המחוזי מרכז לוד, המאשרת את ניהול התביעות כתביעות ייצוגיות וזאת בעילה של הפרת חובת היידוע אודות העלאת מחירי גז או דמי שימוש קבועים, החל מ-7 שנים קודם להגשת התביעות הרלבנטיות (בעניין פזגז, החל מ-4.2.07, ובעניין סופרגז, החל מ-26.2.07).
בין היתר נקבע כי הנתבעות מחויבות במתן הודעה מפורשת ללקוחותיהן על העלאת התעריף או דמי השימוש, שאם לא כן, מפרות הן את חובתן לקיים את ההסכמים עם הלקוחות בדרך מקובלת ובתום לב.
הצדדים הצליחו להגיע להסדר פשרה בתיק, אותו ביקשו לאשר.
בית המשפט אישר הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים ונתן פס”ד מאוחד בתיקים.
עיקרי הסדר הפשרה הם: בחשבונית הגז תהיה הודעה בדיעבד על שינוי מחיר מ”ק גז. ההודעה תתייחס למדרגות צריכת מ”ק גז; בחשבונית הגז בחלק הקדמי תהיה הודעה בדיעבד על שינוי בדמי השימוש הקבועים. בנוסף לכך וכפיצוי לחברי הקבוצה, הוסכם כי הנתבעות ירימו תרומה בסך 1,500,000 ₪ לקרן שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות. לכל אחד משלושת התובעים ישולם גמול בסך של 50,000 ₪, ובסה”כ 150,000 ₪ ולב”כ המייצג ישולם סך של 500,000 ₪ בתוספת מע”מ.

לקריאת פסק הדין לחץ כאן

ביום 2.11.16 הוגשה באמצעות משרדנו תובענה ייצוגית כנגד היצרן והיבואן של רכבי טויוטה בקשר לדגמים של רכבי היילקס המהווים את הדגל של היבואן בכל מה שקשור לטנדרים פיק אפ. בתובענה נטען כי הנתבעות מפרסמות ומשווקות את הרכב עם נתונים שגויים ומטעים לגבי כושר ההעמסה וכושר גרירה של הרכב. בפועל, הרכב לא מסוגל לשאת את המשקלים המפורסמים על ידי היבואן והיצרן. בנוסף, נתוני המפרט לא עומדים בתנאים הקבועים בהוראות התקן הישראלי ולכן השימוש ברכב במשקלים המפורסמים מהווה פגם בטיחותי חמור ביותר אשר עלול להוביל לתאונות כתוצאה מאיבוד אחיזת הרכב בכביש ו/או נטרול כמעט מוחלט של מערכת ההיגוי והשליטה ברכב בעת נסיעה ובפרט בעת ביצוע פניות.

בתובענה מפורט כי מר דני סער, קצין בטיחות בכיר בתעבורה, אסר העמסת משקלים על הרכב מעבר ל300-400 ק”ג (על פי המפרט מותר 820 ק”ג) וכן הגביל את המשקל המותר של הגרור ל- 1,500 ק”ג בלבד במקום 3,200 ק”ג המפורטים במפרט הטכני וברישיון הרכב.

בתביעה מפורט כי הרכב גם לא עומד בתקן הישראלי הדורש יחס מתאים בין הספק הרכב למשקלו. היחס המינימלי הנדרש הינו 6.2 בעוד היחס בפועל הינו 5.24 בלבד.

התובע טוען בתביעה כי הוא קיבל את הרושם שהמשיבות פועלות מתוך שיקולים של בצע כסף ומקבלות החלטות המעדיפות מיקסום רווחים והגדלת נתח שוק תוך הצגת מצגים מטעים ו/או שגויים ותוך זלזול, או לכל הפחות אדישות, לחיי אדם.

התובע מציין מסכם את תביעתו ואומר כי הפרסום היחיד המתקרב  לאמת הינו הסלוגן החדש של המשיבות:

“NEW HILUX -תחזרו להאמין באגדות”

” אכן, הנתונים עליהם מבוסס השיווק האגרסיבי של “רכבי היילקס החדשים” המכונים גם “דור שמיני לסוס העבודה” התבררו כנתונים הלקוחים מהאגדות בלבד”

התובע דורש מהנתבעות , בראש ובראשונה, לעדכן נכוחה את המשקלים הנכונים המותרים לשימוש ברכב. כמו כן, נדרש להורות על פיצוי ללקוחות הן באמצעות מתן אפשרות ללקוחות להחזיר את הרכב ולקבל החזר כספי מלא של סכום הרכישה, והן באמצעות פיצוי בגין ירידת ערך הרכב והנזקים שנגרמים כתוצאה מעדכון המשקלים.
תובענה זו, ככל שתמצא מוצדקת, צריכה להציב תמרור אזהרה אדום בפני כל הגופים העוסקים בשיווק ומכירת כלי רכב וכן בפני רשויות האכיפה והפיקוח הרלבנטיות.

לקריאת הבקשה לאישור הייצוגית לחץ כאן

בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר הסדר פשרה בתביעה ייצוגית שהוגשה על ידי משרדנו כנגד עמותה עירונית “בני הרצליה”.

השיקול עיקרי שהנחה אותנו לחתום על הסכם פשרה היה העובדה שבני הרצליה מיד הסכימו לתקן את הטעון  תיקון ולרכוש פוליסות ביטוח תקניות.  התוצאה מלמדת שיש להקפיד על פיקוח ציבורי על התאגידים העירוניים והחברות הכלכליות המשמשים זרוע ביצועית של הרשויות המקומיות. התובענה הייצוגית מחדדת את הצורך לוודא שהתאגיד העירוני פועל על פי סטנדרטים של רשות ציבורית ולא מטיל על הציבור מס נוסף במסווה של מתן שירותים.

על פי נתוני משרד הפנים קיימות בישראל למעלה מ- 500 תאגידים עירוניים. מחזור ההכנסות השנתיות המצרפי של התאגידים העירוניים מוערך בכ- 5 מליארד ₪.

יש לזכור כי בצד היתרונות הגלומים בהקמת גוף ייעודי שאינו כבול למנגנון העירוני קיים תמיד חשש שהתאגיד העירוני ישמש  כלי פוליטי לפרוע התחייבויות פוליטיות ולהרחיב את התמיכה הפוליטית באמצעות חלוקת משרות, תפקידים ושיתופי פעולה כלכליים עם מי שהמנגנון הפוליטי חפץ ביקרו.

לכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות השרון כתבה בעיתון השרון

בית המשפט עשה צדק עם קשישה בת 85

 מאת: ענבל בר און, עו”ד

על סמך איזה מידע, ובאיזה היקף, יכולה רשות מוניציפאלית להסתמך, בבואה לגבות חובות ארנונה באיחור של למעלה מעשור? שאלה זו נדונה בעתמ (ת”א) 49056-01-14 אלימאל בע”מ נ’ עיריית תל-אביב, פורסם בנבו (1.6.16).
בית המשפט המחוזי בת”א (השופטת ד”ר מיכל אגמון גונן), קבעה כי חזקת התקינות של הרשות השלטונית אינה “כזה וראה קדש”, וכי אין בה, בחזקה זו, אין בה כדי לשלול מן האזרח, המבקש להזים את טענות הרשות, לבקע סדקים בטענת הרשות.

באותו מקרה העירייה נטפלה לקשישה בת 85, הגברת אירינה טיקוצ’ינה, שכל אשמתה היא שהתגוררה בדירה שבבעלות חברת אלימאל, והחזיקה ב – 5% ממניות חברה זו: כל בר דעת יכול להבין שלקשישה אין ולו חלק בכל עסק ששלחה בו החברה את ידה אי פעם בעבר. אך עיריית תל אביב, מסתבר, מתקשה להבין זאת, ולא רק שהיא התעקשה לקבוע כי חברת אלימאל החזיקה בנכס ברחוב המסגר 49 בשנים 1998-2000, על סמך ראיות חלשות, עמומות, וקלושות ביותר, אלא שהיא החליטה להמתין 15 שנים, ואז, כשהחוב תפח לפיל ורוד ענק, להחליט לגבותו דווקא ע”י מימוש דירה, אשר רשומה על שם החברה, אך בפועל מתגוררת בה הקשישה הנ”ל. למה? ככה, כי זה ההגיון של עיריית תל אביב.

בעוד שעיריית תל אביב ביקשה להיאחז בקרנות המזבח של “חזקת התקינות של המעשה השלטוני” (דוקטרינה במשפט המנהלי, אשר בפועל מציבה את האזרח חסר אונים, גם אם הרשות קובעת כי הירח עשוי מגבינה ירוקה), השופטת, ד”ר מיכל אגמון גונן, שאין זו לה הפעם הראשונה שהיא מגנה על קשישים בני 80+ מהחלטה של עייריית תל אביב לטרטרם בשל חובות ארנונה פרה-היסטוריים, קבעה כי את חזקת התקינות של מעשה הרשות השלטונית, יש למתן. ובמה דברים אמורים?
באותה פרשה קבעה כב’ השופטת, כי לא ניתן לטעון כי חברת אלימאל החזיקה בנכס, אך ורק על סמך הודעה טלפונית בעל פה של בעל הנכס לעירייה, כי החברה מחזיקה בנכס. אין בכך די: העירייה הייתה צריכה לתשאל את בעל הנכס, לבדוק עימו הדברים לעומק, לדרוש חוזה כתוב, ולא להסתמך באופן עיוור על דבריו, תוך הפיכת חברה שמעולם לא החזיקה בנכס ל”חייבת ארנונה”, ללא שום הודעה בכתב .
השופטת אגמון גונן אזכרה את העובדה שהמחזיק הקודם בנכס, לא הודיע בכתב על חדילת אחזקתו בנכס, וממילא, חברת אלימאל מעולם לא נרשמה כמחזיקה בנכס, והיות והדין (פקודת העיריות,סעיפים 325-326) רואים בהודעה בכתב תנאי בל יעבור לשינוי זהות המחזיק בנכס, כל עוד המחזיק הקודם לא הודיע בכתב כי חדל להחזיק בנכס, אין כל סיבה לאתר מחזיקים חילופיים. נכון, אמנם, כי לא שולמו דמי ארנונה במשך מספר חודשים, וזה בהחלט היה צריך להחשיד את העירייה, וזאת לפי מבחני הלכת “דור אנרגיה”, אשר קבעה כי דרישת הכתב אינה חזות הכל, ויש להתייחס גם לנתונים בשטח, אך הבעייה, לדעת השופטת, לא הייתה צריכה לבוא על פתרונה ב”הצמדת” חוב הארנונה לחברת אלימאל, אלא ניתן היה לחייב את בעל הנכס, והאחרון היה יכול להשתחרר מחיובו, ככל שהיה ממציא עבור העירייה חוזה תקף עם שוכר.

בכל מקרה, קבעה השופטת גונן, ככל שראיה קלושה אשר החזיקה העירייה בידה, בדמות קבלה מטעם חברת אלימאל כנגד מוצרים שנרכשו באותו הנכס, “מחזיקה מיים”, הרי שבכל מקרה, החוב התיישן. נכון, הוסיפה השופטת, שבכדי שחוב לא יתיישן, על העירייה לנקוט הליכי גבייה אקטיביים אשר יובאו לידיעת בעל החוב, אך זאת לא ארע במקרה הנדון, מה שמפטיר את חברת אלימאל מן

החוב, ואת הקשישה בת ה – 85, מסכנת סילוק מביתה.

מועצה מקומית אשר התרשלה במניעת ריחות רעים – תשלם

מאת: עו”ד ענבל בר און

האם אחראית רשות מקומית למפגעי הביוב אשר בתחומה, אשר גרמו למטרדי ריח קשים וחריפים ליד בתי מגורים? ומה באשר לאחריות המשרד לאיכות הסביבה? שאלה זו נדונה בתא (חי’) 20732-11-10 סלאח חלבי נ’ מועצה מקומית דלית אל כרמל, פורסם בנבו (11.4.16).

בית המשפט פסק, באותה פרשה, כי המועצות המקומיות התרשלו בנקיטת אמצעי זהירות בנסיבות שבהן, בצינור הביוב היו נקודות עיקול רבות, מה שגרם לפליטת ריחות, וגם עומס השפכים (לרבות תעשייתיים) הגדיש את הסאה, ולפיכך על הרשות לשלם פיצויים, וזאת מכוח הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ”ב – 1962.

באשר למשרד לאיכות הסביבה: כאן בית המשפט קבע הלה כי אינו חסין מכוח חוק הנזיקין האזרחיים, וכי אחריותו לפקח על מועצות מקומיות, בנושא מפגעים, קמה מכוח סעיף 5(2) לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ”ב- 1992;

מכוח סעיף זה, מי שפנה אל הרשות, אך זו האחרונה לא פעלה מיידית לפיקוח שיוביל לסילוק המפגע, רשאי להגיש תביעה נזיקית בתוך 60 יום מיום הודעתו לרשות.  היות, כך נפסק, והמשרד לאיכות הסביבה ביצע את הפיקוח כהלכה, לרבות ביקורים רבים, חוזרים ונשים, במקום, כמו גם מתן הנחיות, פיקוח על ביצוען, ואף הגשת כתב אישום כנגד הרשויות המפרות, לא ניתן לומר כי הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שלו כלפי התושבים.

באשר לנזק: נדחתה טענת הנתבעים כאלו “על טעם ועל ריח אין להתווכח” וכאילו עסקינן בעניין סובייקטיבי (ראו עניין ת”צ 13974-07-12, אלבז נ. אסמי עוז 2000 בע”מ [פורסם בנבו] ניתן ביום 18/6/15)), אך מאידך, הסכום שביקשו התובעים, כ 200 אלף ₪, נתפס כמופרז בעיני בית המשפט, שפסק להם אך ורק 10 אלף ₪.

ת”צ 27537-02-15 מאיר שרבט נ’ בנק לאומי

 

ת”צ 34564-05-15 עמותת אזרחים למען הסביבה נ’ קומפוסט שלוחות

עניינה של תובענה זו במפגע בריאותי וסביבתי חמור ומתמשך הנגרם על  ידי אתר שלוחות כלפי הסביבה, הקרקע ומקורות המים, האוויר, הגידולים החקלאיים, והאדם – תושבי העיר בית שאן, תושבי עמק המעיינות והסביבה וכן צרכני הגידולים החקלאיים מאזורים שנפגעו על ידי אתר שלוחות. על בסיס ממצאי חקירות שנערכו בשטח, דגימות שנבדקו במעבדה ומומחה שבדק את הממצאים וכתב חוות דעת מפורטת-  אתר שלוחות קלט ו/או קולט ממטשי”ים שונים, בין היתר ממשיבות 3-5, כמויות בוצה הגדולות באופן משמעותי מיכולת הקיבול שלו ומרישיון העסק שניתן לו, מבלי שיש בידו יכולת לטפל בבוצה הנקלטת באופן הנדרש על פי חוק.

ת”צ 13023-11-13 נקש נ’ עיריית צפת

הקרב על רשימת שינדלר – כתבה בעיתון “ישראל היום” במוסף של יום שישי 15.7.16

article from Israel Hayom

כתבה ישראל היום

תיקים בענייני תביעות ייצוגיות

 תיקים בענייני איכות ובניה

תיקים בענייני מיסוי עירוני

תיקים בענייני היטל השבחה

העמותה לאיחוד והתייעלות בשלטון המקומי בפנייה לרחמים מלול , ראש עיריית רחובות” עיריית רחובות אינה מוסמכת מ- 1 בינואר 2016 להוציא דרישה לתשלום היטלי מים וביוב. עו”ד יאיר ממן , יו”ר העמותה: העירייה מפלה בין עסקים למגורים בעניין חיובי היטלי שצ”פ ( שטח ציבורי פתוח).העירייה: ” העירייה פועלת כדין בהטלת חיובי מים וביוב”.\

לקריאת הכתבה שהתפרסמה בעיתון קו העיתונות ( רחובות)

האם עיריית רחובות גובה היטלי שצ״פ (שטח ציבורי פתוח-ר.ד) שלא על פ׳ כללי מינהל תקין?                                   העירייה: “עיריית רחובות פועלת בהטלת חיובי היטלי פיתוח בהתאם להוראות חוקי העזר של העירייה אשר הוכנו ונוסחו כדין , קיבלו את כל האישורים הנדרשים מאת משרד הפנים ופורסמו ברשומות כדין”.

לקריאת הכתבה שהתפרסמה בעיתון גל-גפן (רחובות)

עו”ד ממן , מייצג את פרופ’ אריקה רוזנברג אשר תובעת מ”יד ושם” את המזוודה ובה מסמכים אישיים של שינדלר.

לקריאת הכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ

במבט ראשון התביעה הייצוגית הינו מכשיר משפטי הנועד לאפשר לקבוצה גדולה של תובעים לתבוע בגין מעשה או מחדל שנעשה כלפי כל חברי הקבוצה. מבט מעמיק יותר יגלה לנו, כי התביעה הייצוגית הינה, למעשה, אמצעי קפיטליסטי להגברת אכיפת החוק באמצעות “הפרטה” של מערכת האכיפה. במקום שרשויות החוק לא מסוגלות או לא יכולות להתמודד עם הפרות חוק או עוולות הנגרמות על ידי גופים גדולים וחזקים כלפי מספר רב של נפגעים- באה התביעה הייצוגית ומעודדת את המגזר הפרטי לאכוף את הדין על המפר או המעוול באמצעות הגשת תביעה ייצוגית.
ברור, כי לשם השגת המטרה נדרש לקיים מערכת תמריצים וסנקציות שיהיו אפקטיביים דיים לעודד גורמים פרטיים לפעול לאכיפת הדין ולהרתעה מהפרתו.
הגמול לתובע הייצוגי ושכר טרחה לבאי כוחו נקבע בהתאם לשיקולי הכוונה ציבוריים ועידוד הגשת תביעות ייצוגיות ראויות. תביעה ייצוגית הולמת מרתיעה ומחנכת את המיפר- לרבות רשויות ציבוריות- להפנים כי הפרת החוק אינה משתלמת. בתביעות ייצוגיות מנהליות ישנה חשיבות מיוחדת גם להגברת אימון הציבור בשלטון החוק.
כמו כל מכשיר בחיינו, כגדול עוצמתו כן גודל האחריות והסכנות משימוש לא נכון בו. הגשת תביעה ייצוגית, בפרט מנהלית, צריכה להיעשות בזהירות, בשום שכל ומתוך תחושת אחריות ציבורית, לאחר בחינה מדוקדקת של התשתית העובדתית והמשפטית העומדת ביסוד התובענה והערכה ריאלית של סיכוייה. בשנת 2013 הוגשו בישראל כ- 1,100 תובענות ייצוגיות, כ- 35% מתוכן הוגשו כנגד רשויות.
ניכרת מגמה, עליות וירידות בה, של הכרה הולכת וגוברת בחשיבותו של המכשיר הייצוגי יחד עם דרישות מצד בתי המשפט להתמקצעות והגשת תביעות ייצוגיות ראויות ובעלות תועלת ציבורית.
משרדנו צבר נסיון רב, בארץ ובחו”ל בהגשה וטיפול של תובענות ייצוגיות איכותיות בנושאים מנהליים שבתחום מומחיותינו ובנושאים של איכות הסביבה בשיתוף פעולה עם משרדים שונים.
באתר זה קיבצנו מאמרים ופסקי דין רבים השופכים אור על המגמות בפסיקה ובפרקטיקה להשתלבותו של מוסד התובענות הייצוגיות בנוף המשפטי והכלכלי במדינת ישראל.

אם חשקה נפשך לחוות בירוקרטיה מהי, במלוא כיעורה, על כל פגמיה וחסרונותיה, צא והתחכך במוסדות “מנהל מקרקעי ישראל”, או בשמה החדש “רשות מקרקעי ישראל”.
אף על פי כן, ניכר כי בשנים האחרונות גוברת ההכרה ונעשים מאמצים לחולל שינויים בניהולו והתנהלותו של רמ”י, בין היתר, בהטמעת יותר שקיפות, מנהל תקין, יעילות והעדר שרירותיות.
ביום 6.11.13 התקבלה החלטה 1304 הקובעת מחדש את הליך ההשגה על שומות המינהל. החלטה זו פותחת פתח להליך הוגן יותר, תוך הטמעת עקרונות מנהליים בסיסיים, על הליכי השגה וערר על שומות של רמ”י..

עריכת שומה הקובעת שווי מקרקעין הינה מלאכת מחשבת המחייבת בקיאות ובחינה מדוקדקת של המצב התכנוני, המשפטי, הכלכלי, ההנדסי והחברתי הנוגעות לנכס. חיובי מינהל המבוססים על שומת השמאי הממשלתי נעשים בדרך כלל על סמך החומר המצוי בתיק המנהל, לעיתים קרובות מבלי שנעשתה בדיקה מעמיקה של המצב התכנוני, מגבלות פיתוח, הגבלות או הרחבות שקובעת התב”ע ואשר יש בהם כדי להשפיע על שווי השוק של הנכס.
משרדנו, בשיתוף פעולה עם מומחים בנבכי רמ”י, עוסק בבדיקה והפחתת דמי היתר והסכמה בהתאם להליכים שנקבעו בהחלטות המנהל

פעולות תכנון של רשויות התכנון גורמות לחיוב בהיטל השבחה במקרים של “עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג”, מחד, וזכאות לקבלת פיצויים במקרה של אישור תוכנית פוגעת הגורמת לירידת שווי של נכס נדל”ן, מאידך.
גם מנהל מקרקעי ישראל מבקש את חלקו במסגרת דמי היתר ודמי הסכמה במקרה של שימושים השונים מהיעוד לשמו הוחכר הנכס מלכתחילה.
ביום 1.5.2009 נכנס לתוקפו תיקון מס’ 84 לחוק התכנון והבניה אשר נועד לחולל שינוי מהותי בכל הנוגע להליכי הדיון בהיטלי השבחה ופיצויים, לשקיפות ולשוויון בקביעת השומה.
בשנים האחרונות התקבלו החלטות שונות (האחרונה בשנת 2013) המבקשות לייעל את הליכי הערעור על שומת המנהל כמו גם להתאים את הפרוצדורות לערכים דמוקרטיים ומודרניים של שקיפות, הפרדת רשויות ומנהל תקין.
בחינה מעמיקה של הוראות תיקון 84 תגלה לעיניים מבינות, כי הרפורמה של תיקון 84, אשר עדיין לא הופנמה מלוא מידתה על ידי השחקנים במגרש זה, מעבירה הלכה למעשה את כובד המשקל משמאי המקרקעין ליועצים המשפטיים. אם בעבר שיקול הדעת שניתן לשמאי המקרקעין היה כמעט בלתי מוגבל, הרי שלאחר התיקון והפנמת השלכותיו, הביקורת המשפטית על הכרעות השמאי המכריע הינה מעמיקה יותר ומצמצמת יותר ויותר את מרחב שיקול הדעת של השמאי. אם בעבר הכריע כל שמאי ושמאי כראות עיניו בשאלות משפטיות וכן קבע בעצמו ועל פי שיקול דעתו את העקרונות עליו מבוססת שומתו, הרי שכיום מתבקש השמאי יותר ויותר לקבוע את השומה בהתאם לעקרונות משפטיים ההולכים ונקבעים, עקב בצד אגודל, בוועדות הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ובבתי המשפט המנהליים. בשנים האחרונות נדרשים השמאים המכריעים, הן בשומות מכריעות והן בחוות דעתם כשמאים מייעצים, לפרט, לבסס ולנמק את השומה המכרעת וכן לערוך בדיקות עצמאיות ולבסס את קביעותיהם בנתונים, באסמכתאות ובתחשיבים.
השקיפות מאפשרת ביקורת אמיתית על ההליכים, העקרונות והמתודולוגיות העומדות בבסיס שומת המקרקעין.
הצורך בליווי משפטי מקצועי (בנוסף לשמאי) המבין, מתעדכן ונושם את השילוב המשפטי והשמאי הינו הכרח לכל בחינה של היטל השבחה או תביעת פיצויים. ויתור על ייעוץ משפטי מתחילת ההליכים עלול לגרום לנישום או לתובע הפסדים כספיים בלתי ניתנים לתיקון.
באתר זה אנו מביאים בפני הקורא מאמרים רבים פרי עיטנו המבוססים על הנסיון הרב שצברנו בתחום זה. כמו כן, קיבצנו וסקרנו החלטות רבות מכל הערכאות הרלבנטיות הן החלטות שמאי מכריע, הן החלטות בוועדות הערר לפיצויים ולהיטלי השבחה והן בבתי המשפט המנהליים.
יקרא הקורא ויחכים!

דוח מבקר המדינה על השלטון המקומי לשנים 2011-2012 מבקר בחריפות את העדר הגדרת סל שירותים נורמטיבי בסיסי ברשויות המקומיות. המלצות של ועדות שונות בנושא (ועדת זנבר-1981, ועדת סוארי- 1993, ועדת גדיש- 2000) כמו גם חברות מחקר שנשכרו על ידי משרד הפנים בשנת 2011, לא הסדירו את סל השירותים הנורמטיבי שרשות מקומית חייבת לספק ללא עלות נוספת לאזרח.
בהעדר הגדרה נורמטיבית, קיימים אגרות שונות המוטלות על האזרח בנסיבות שונות, הן על ידי רשויות מקומיות והן על ידי רשויות ציבוריות אחרות.
במציאות הקיימת במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, יהא זה תמים להניח כי כל אגרה הנדרשת על ידי רשות ציבורית מבוססת תמיד על אדנים של חוקיות ושל סבירות. בשורה של פסקי דין והחלטות נמצאו ליקויים שונים באגרות השונות הנדרשות על ידי הרשויות כאגרות אשפה, אגרות שילוט, קרן חנייה וכיוצ”ב. המצוקה התקציבית המתמשכת מעודדת רשויות שונות למצוא דרכים יצירתיות, לעיתים תוך ניצול ציני של הוראות חוק אנכרוניסטיות, לשם הגדלת הקופה הציבורית.
גם אם חיוב כספי של רשות ציבורית נראה על פניו מופרך או בלתי הגיוני בעליל, לעורך הדין הממוצע אין את הכלים להתמודד באפקטיביות עם חיוב שכזה ללא שליטה מוחלטת בשפת הבירוקרטיה. משרדנו רכש את השפה לאחר שנים רבות של חשיפה לצלילי השפה (פונטיקה(, חוקי השפה (פונולוגיה), המבנה הפנימי (מורפולוגיה), המשמעות של המילים (סמנטיקה), הפער בין המילים למשמעות (פרגמטיקה), התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים (פסיכולינגוויסטיקה), שחזור גירסאות וחקר ההיסטוריה של הטקסט (פילולוגיה).
אנו מטפלים בכל החיובים הכספיים של רשויות מקומיות וציבוריות , לרבות אגרות בניה, אגרות כיבוי אש, אגרות קרן חניה, אגרות אשפה, אגרות שילוט , היטל שטחים ציבוריים פתוחים וכל כיוצ”ב.

התחשיב אמור להיות אבן הבסיס של כל היטל למימון תשתיות עירוניות. ובחינתו של ההיטל חיונית לקבוע את דינה של הדרישה לתשלום, בהיותו כלי פרשני לבדיקת תכליתו הכלכלית של חוק העזר, חוקיותו והאופן שנקבע ליישומו. תחשיב מעודכן [לפחות אחת לחמש שנים בהתאם לחוזר מנכ”ל משרד הפנים 3/2006], הינו תנאי לשמירת הזיקה החיונית בין ההיטל ובין תכליתו, לכסות את הוצאות העירייה בהתקנת התשתיות.
משרדנו משקיע משאבים רבים במעקב וניתוח תחשיבים רבים העומדים בבסיס התעריפים של חוקי העזר השונים ברשויות השונות.

דרישת תשלום בהיטלי פיתוח אמורה להיות מבוצעת בהתאם לכללים ולדרישות, הצורניות והמהותיות, הן בחוק העזר, הן בחוק המסמיך את הרשות המקומית בהתקנת חוקי העזר והן בדיני המשפט המנהלי באופן כללי.
יש לבחון את התאמתה של דרישת התשלום לכל מערכת החקיקה והפסיקה, על כל שכבותיה, ואת המשמעיות שיש לייחס לחריגה מהכללים שבדין.

ביום 27.06.11 פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון בענין ע”א 7368/06 דירות יוקרה בע”מ נ’ ראש עיריית יבנה, אשר אמור היה לזעזע את אמות הסיפים בכל הנוגע למנהל ציבורי תקין בשלטון המקומי. פסק הדין דן בהסכם שנחתם בין הרשות המקומית ליזם מקומי לפיו היזם יבצע את עבודות התשתית במיזם ובתמורה הוא יקבל פטור חלקי מהיטלי פיתוח שהוא אמור לשלם. נקבע כי סעיף זה בהסכם איננו חוקי ועל העירייה לפעול בדרך של פרסום מכרז לביצוע העבודות וגביית ההיטלים כפי שדורש הדין. פסק הדין מדגיש את התנהלותה הפסולה של עיריית יבנה אשר על מנת להשיא את הכנסותיה ממס, מחד, ולחסוך בעלויות פיתוח, מאידך, פעלה בדרך לא חוקית תוך התעלמות מכללי מנהל תקין.
אמות הסיפים לא נעו ולא זעו שכן עיריית יבנה פעלה כדרך כל הרשויות המקומיות אשר מעדיפות את הדרך של גבייה יעילה, מחד, וביצוע מהיר וזול של עבודות התשתית, מאידך.
נראה שהחלטת בית המשפט העליון הינה גזירה שהן הרשויות והן היזמים אינם יכולים לעמוד בה; מהר מאוד מצאו הרשויות פתרונות והסדירו קריטריונים להמשיך ולהטיל את עלויות הפיתוח על היזם המקומי אשר לא יכול להרשות לעצמו להיות תלוי בביצוע הפיתוח על ידי הרשויות המקומיות, במתכונתן כיום.
פסק הדין והמציאות בפועל ממחישים יותר מכל את הרגישות הנדרשת בטיפול בחיובים של היטלי פיתוח המוטלים על יזמים, בין אם הם עומדים בדרישות החוק ובין אם לאו.

היטלי פיתוח מוטלים על בעלים של נכס לשם מטרה ספציפית ומוצהרת של הקמת תשתיות עירוניות, כגון, סלילת כבישים ומדרכות, תשתיות הולכת מים וביוב ותשתיות תיעול וניקוז.
תעריף ההיטל מפורסם על ידי הרשות המקומית באמצעות חוקי עזר, ומחושב, דרך כלל, לפי שטח הקרקע והשטח הבנוי או המבוקש בהיתר הבנייה. התעריף לא נקבע בעלמא, אלא על סמך תחשיב כלכלי האמור לשקף חלוקה צודקת ושוויונית של עלויות הפיתוח בין כלל בעלי הנכסים.
המצב השורר כיום טומן בחובו פוטנציאל מובנה להפחתה או ביטול דרישות תשלום בהיטלי פיתוח. ה”חטא הקדמון” מתחיל מהסטה עיקבית ומתמשכת של הון זמין שנועד להקמת תשתיות, לצורך כיסוי גירעונות ושימושים שאמורים להיות מכוסים מהתקציב הרגיל.
פענוח הצופן המקודד בחוקי העזר הינה מלאכה מורכבת הדורשת השגה וניתוח של מידע מגוון החל מתיקי בניין וארכיונים וכלה בתוכניות בניה, פרוגרמות ותקציבי פיתוח חיצוניים.
הרפורמה במשק המים והביוב העבירה את הסמכויות לגביית היטלי מים וביוב מהרשויות המקומיות לתאגידי המים. יחסי הגומלין בין האזרח, התאגיד, הרשות המקומית ורשות המים מעוררים סוגיות ואתגרים משפטיים חדשים בתחומי מומחיותינו.
משרדנו מפעיל מערך של צוות יועצים רב תחומי המתמחה בעיבוד וניתוח של דרישות התשלום על כל מרכיביהם, תוך שימוש במאגרי מידע שנצברו במשרד במהלך השנים על מנת לבחון את חוקיות התעריפים, סבירותם, תחולתם על המקרה הספציפי וגיבוש דרכים והמלצות להפחתתם.
מיומנות וכישורים משפטיים אינם מספיקים לטיפול יעיל בהיטלי פיתוח. נדרשת מידה רבה של רגישות למערכת היחסים העדינה והמורכבת בין היזם לרשות המקומית, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, ומחויבות אתית ומקצועית להעמיד את טובת הלקוח הכוללת בראש מערכת השיקולים.

שטח הנכס שאמור להיות נתון עובדתי שלא ניתן לפרשנויות או מחלוקות מהווה את אחת מנקודות המחלוקת המשמעותית ביותר בין האזרח לרשות.
התופעה של נכסים ה”משמינים” ללא סיבה הינו חזון נפרץ במחוזותינו. שיטות המדידה שונות מרשות לרשות ואף לוקות בחוסר שקיפות ובהירות הטבוע עמוק בפסיקותיהם הסותרות של בתי המשפט בנושאים שונים כגון, שטחים משותפים, שטחי עזר, שטחים טכניים, גלריות, פרגולות ועוד כיוצ”ב.
הוא אשר אמרנו- מה שנראה לאדם הנורמלי נתון עובדתי מדויק- מהווה כר נרחב למחלוקות בין הנישום לרשות המקומית.

"התיישנות" על פי הדין הישראלי נקבעה לתקופה של 7 שנים Extra resources.
ל"שיהוי", לעומת זאת, לא תמיד נקבע תקופה מוגדרת; השאלה אם התקיים שיהוי תלויה בפרמטרים עובדתיים שונים הנדרשים להוכחה, כגון, מידת הויתור של המשתהה, מידת ההסתמכות של הטוען לשיהוי ומידת הפגיעה בשלטון החוק, אם תתקבל טענת השיהוי.
מחלוקות כספיות בין אזרח לרשות ציבורית, על פי טיבם וטבעם, כוללים בחובם שיקולים ואיזונים עדינים העלולים לגרום- לעיתים רבות תוך תחושת אי צדק- להתעלמות מדיני ההתיישנות או במניעת דיון לגופו של ענין רק בשל שיהוי בהגשת העתירה.

החיים של עולם המשפט המודרני מבוססים בהכרח על כללים של סדרי דין, סמכויות, מועדים ופרוצדורות. נישום מן השורה עלול להפסיד את זכויותיו ודרכו להיכל הצדק עלולה להיחסם אך ורק בשל חוסר מודעות או עירנות למועדים ולפרוצדורות המתאימות. כללי הפרוצדורה בדיני המיסוי העירוני, והארנונה בפרט, הינה מערכת לא מלוטשת ולא חד משמעית. על המשפטן לפלס דרכו בין החקיקות והפסיקות המשתנות, לעיתים סותרות, על מנת לבחור נכונה את הפרוצדורה המשפטית המתאימה.
חוסר בהירות, מחד, ונוקשות, מאידך, הנם כלים יומיומיים בארגז הכלים של עורכי הדין המייצגים את הרשויות המקומיות אשר עושים כל מאמץ לחסום את דרכם של הנישומים בניסיונם להביא את מחלוקתם בפני ביקורת שיפוטית ניטרלית Full Report.
בקטגוריה זו סקרנו פסקי דין ומאמרים הנוגעים לנושאים אלה.

סוגיית הפטורים מארנונה למוסדות הפועלים ללא כוונת רווח נוגעת בנימיה העדינים של הבעייתיות הכרוכה במבנה השלטון המקומי בישראל ויחסיה עם השלטון המרכזי. המלצות ועדת סוארי מ-1993 על הגברת האוטונומיה של השלטון המקומי בדרך של מתן יתר חופש בקביעת רמת ההכנסה, רמת ההוצאה והרכב התקציב- מעולם לא יושמו בפועל.
במציאות הקיימת, הסמכות לקבוע מיהם המוסדות הזכאים לפטור מארנונה איננה מצויה בידי הרשות המקומית. בפקודה מנדטורית משנת 1938 נקבעו קבוצות של מוסדות הזכאים לפטור, חלקם פטורים אבסולוטיים חלקם נתונים לשיקול דעתו של שר הפנים. על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו על-פי קריטריונים שאמורים להיות ברורים, ענייניים, גלויים ושווים.
בפועל, הקריטריונים שנקבעו על ידי שר הפנים והשיקולים ליישומם לא תמיד ברורים די הצורך; פעמים לא ענייניים ולא גלויים מלוא קומתם; ולעיתים קרובות נגועים בחוסר שוויוניות ואפליה. המסע לקבלת הפטור או למניעת ביטולו עלול להיות מפרך גם עם ליווי של מי שצעד במסלול זה רבות לפנים, וללא מוצא באופן בלתי הפיך למבקש לצעוד בו בכוחות עצמו.

לב ליבה של המלאכה הארנונאית הנה קביעת סוג הנכס וסיווגו לפי השימוש בפועל ובהתאם לצו הארנונה הרלבנטי task list software.
מה שנראה על פניו כמלאכה פשוטה- הנה לעתים קרובות מלאכה מורכבת ומסובכת המעסיקה חדשות לבקרים את ועדות הערר ובתי המשפט. כללי הפרשנות הקיימים האמורים לשמש כלי עזר לביצוע מלאכה זו, אינם עשויים מיקשה אחת ואף אינם ברורים בפני עצמם. תכלית החקיקה- האמורה להוות כלי עזר פרשני ראשון במעלה- נתונה בפני עצמה לפרשנות ולספקולציות. על הפרשן הארנונאי להעמיק ולחשוף את התכליות השונות העומדות בבסיס הסיווגים תוך התייחסות לשיקולים כלכליים, שמאיים, חברתיים וציבוריים.

כאשר אנו מדברים על סבירות, אנו מניחים שהרשות פועלת על פי הסמכות שניתנה לה בחוק, בתום-לב, שקלה את השיקולים הרלוונטיים (ללא שיקולים זרים ולא בשרירותיות) ולמרות זאת קיימת עילה מנהלית לביטול החלטתה.
כך, למשל, ייתכן שתעריף מסויים בצו הארנונה שהתקבל כחוק ובתום לב נגוע בחוסר סבירות קיצוני באופן המחייב את ביטולו.
הוכחת חוסר סבירות דורשת מומחיות ארנונאית מקיפה ומעמיקה בעלת היכרות ויכולת ניתוח של מידע מגוון, המביאה בחשבון הן את התמונה הכללית והן את הפרטים והניונאסים.
חוסר סבירות יכול להתקיים בהשוואה לתעריפים אחרים באותה רשות, בהשוואה לרשויות סמוכות, לרשויות בעלות דירוג דומה ועוד כיוצ”ב. עתירה בעילה של חוסר סבירות מלווה בדרך כלל בחוות דעת המוכיחה את חוסר הסבירות בנתונים ובמספרים.

שאלת אופן חיובם של נכסים לא פעילים, אם בכלל, מעסיקה את הרשויות המקומיות ואת בתי המשפט חדשות לבקרים. קיים קושי אמיתי לבעלים של נכס לשלם ארנונה בתעריף מלא על נכס שאינו מניב לו פירות. בניגוד לעבר, ניכרת מגמה ברורה בפסיקת בתי המשפט לזנוח את מבחן הכדאיות הכלכלית אשר נעשה בו שימוש במספר פסקי דין בעבר ולבחון כל נכס ונכס על פי נסיבותיו האובייקטיביות. אינו דומה נכס לנכס וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו של הנכס בהתאמה לרשות המקומית בו הוא נמצא ולקריטריונים שאומצו על ידה.

חקיקת ההקפאה נולדה עקב המשבר הכלכלי ששרר במדינה בראשית שנות ה-80. הצורך לווסת את שיעורי האינפלציה הגבוהים באותה תקופה הביא לחקיקת החוק לייצוב משק המדינה, התשמ”ה-1985, אשר הגביל את סמכות הרשויות המקומיות בקביעה והעלאה של תעריפי הארנונה. מאותה שנה ואילך, נקבעו מידי שנה, בהוראות חוק שונות, שיעורי ההעלאה המותרים במיסוי ארנונה, ונקבע כי כל חריגה מהשיעורים המותרים דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר .
העלאת תעריף הארנונה יכול שיעשה על ידי שינוי התעריף באופן ישיר, ויכול שיעשה בעקיפין, על ידי שינוי הגדרות סיווג, שינוי קריטריונים וכיו”ב. דיני ההקפאה מגבילים גם את האפשרות להעלות את המחיר בדרך עקיפה באמצעות כל שינוי שיש בו כדי להגדיל או לשנות את החיוב בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה המותר, ודורשים אישור של שר הפנים ושר האוצר לכל שינוי כזה.
על המומחה הארנונאי להיות בקי בצווי הארנונה של הרשות המקומית החל משנת 1985, שיעורי ההעלאה המותרים מידי שנה, אישורי שרי הפנים והאוצר שניתנו והחלטות בתי המשפט המגוונות שהתקבלו כתוצאה מדיון בסוגיות הקשורות לתחום זה, והן רבות.

בשנים האחרונות התפשט לו נוהג בקרב הרשויות המקומיות לדרוש מנישומים תשלומים בסכומים גבוהים בנימוק ל”טעות” בשומת הארנונה או בחוסר התאמה בין הרשום בספרי העירייה למצב בפועל, תוך הטלת מיסים ותשלומי חובה אחרים בתחולה רטרואקטיבית. כעקרון, הנטייה במשפט היא להסתייג מנורמה בעלת תחולה למפרע נוכח פגיעתה בעקרונות יסוד של צדק והגינות, ביכולת ההסתמכות, ביציבות המשפטית וכפועל יוצא גם באמון הציבור במוסדות השלטון. למרות האמור, קיימים מקרים רבים בהם מאשרים בתי המשפט הטלת חיובים רטרואקטיביים. בשיטה הקיימת לא ניתן להגדיר מראש מתי יחול הכלל ומתי ידו של היוצא מן הכלל תהיה על העליונה, אולם, ברור, כי נדרש נסיון מעשי רב וחוש ארנונאי מפותח על מנת להסיר את רוע הגזירה, או לפחות, להקטין את היקפה.

תשלומי חובה מוניציפליים הינם כינוי לכלל התשלומים הנדרשים כמס או אגרה עבור שירותים בתחום המוניציפלי.
שמותיהם מגוונים וכוללים אגרה, היטל, דמי השתתפות, תרומה, מלווה חובה, בלו, תשלומי כפייה, היטל השבחה ועוד.
במדינת ישראל השירותים בתחום העירוני יכול ויסופקו על ידי הרשויות המקומיות ויכול ויסופקו על ידי רשויות המדינה או על ידי גופים שהוקמו מטעם המדינה.
כך, למשל, אגרת בניה נדרשת על ידי הועדות המקומיות לתכנון ובניה, אגרות כיבוי אש על ידי הרשות הארצית לכבאות והצלה ( ככלל, ברוב מדינות העולם כיבוי אש הוא שירות עירוני), החל משנת 2001 שירותי המים והביוב מסופקים על ידי תאגידי המים והביוב, ועוד.
הפרקטיקה עתירת הנסיון מלמדת שיש לבחון בעיניים מקצועיות כל חיוב וחיוב הנדרש מרשות ציבורית הן לעניין חוקיותו והן לעניין שיעורו.

במבט ראשון התביעה הייצוגית הינו מכשיר משפטי הנועד לאפשר לקבוצה גדולה של תובעים לתבוע בגין מעשה או מחדל שנעשה כלפי כל חברי הקבוצה. מבט מעמיק יותר יגלה לנו, כי התביעה הייצוגית הינה, למעשה, אמצעי קפיטליסטי להגברת אכיפת החוק באמצעות “הפרטה” של מערכת האכיפה. במקום שרשויות החוק לא מסוגלות או לא יכולות להתמודד עם הפרות חוק או עוולות הנגרמות על ידי גופים גדולים וחזקים כלפי מספר רב של נפגעים- באה התביעה הייצוגית ומעודדת את המגזר הפרטי לאכוף את הדין על המפר או המעוול באמצעות הגשת תביעה ייצוגית.
ברור, כי לשם השגת המטרה נדרש לקיים מערכת תמריצים וסנקציות שיהיו אפקטיביים דיים לעודד גורמים פרטיים לפעול לאכיפת הדין ולהרתעה מהפרתו.
הגמול לתובע הייצוגי ושכר טרחה לבאי כוחו נקבע בהתאם לשיקולי הכוונה ציבוריים ועידוד הגשת תביעות ייצוגיות ראויות. תביעה ייצוגית הולמת מרתיעה ומחנכת את המיפר- לרבות רשויות ציבוריות- להפנים כי הפרת החוק אינה משתלמת. בתביעות ייצוגיות מנהליות ישנה חשיבות מיוחדת גם להגברת אימון הציבור בשלטון החוק.
כמו כל מכשיר בחיינו, כגדול עוצמתו כן גודל האחריות והסכנות משימוש לא נכון בו. הגשת תביעה ייצוגית, בפרט מנהלית, צריכה להיעשות בזהירות, בשום שכל ומתוך תחושת אחריות ציבורית, לאחר בחינה מדוקדקת של התשתית העובדתית והמשפטית העומדת ביסוד התובענה והערכה ריאלית של סיכוייה. בשנת 2013 הוגשו בישראל כ- 1,100 תובענות ייצוגיות, כ- 35% מתוכן הוגשו כנגד רשויות.
ניכרת מגמה, עליות וירידות בה, של הכרה הולכת וגוברת בחשיבותו של המכשיר הייצוגי יחד עם דרישות מצד בתי המשפט להתמקצעות והגשת תביעות ייצוגיות ראויות ובעלות תועלת ציבורית.
משרדנו צבר נסיון רב, בארץ ובחו”ל בהגשה וטיפול של תובענות ייצוגיות איכותיות בנושאים מנהליים שבתחום מומחיותינו ובנושאים של איכות הסביבה בשיתוף פעולה עם משרדים שונים.
באתר זה קיבצנו מאמרים ופסקי דין רבים השופכים אור על המגמות בפסיקה ובפרקטיקה להשתלבותו של מוסד התובענות הייצוגיות בנוף המשפטי והכלכלי במדינת ישראל.

תובענה מנהלית הינה הליך שבמסגרתו ניתן לתבוע סעד כספי אזרחי במסגרת השגה על החלטה מנהלית. בדרך כלל ניתן לתבוע סעד כספי רשות ציבורית במסגרת בתי המשפט הרגילים, אולם בתוספת השלישית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש”ס – 2000 מפורטים שני מקרים בהם ניתן לבקש סעד כספי בבית המשפט לעניינים מנהליים והם – תביעת פיצויים במסגרת מכרז, ותביעת פיצויים במסגרת תביעה יצוגית כנגד רשות.

עתירה מנהלית הינה הכלי המשפטי הקיים בחוק המאפשר לאזרח להשיג על החלטות שהתקבלו על ידי גופי המנהל, לערער על דרך ביצועם של חוקים ותקנות על ידי הרשויות השונות וכן על התנהלות בלתי תקינה של גופים שלטוניים.
אחד הדברים החשובים ביותר שיש להקפיד עליו בהגשת עתירה מנהלית הגשת העתירה ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-45 יום “מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם”.

החל משנת 2004, סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה מאפשר חיוב בעל שליטה בחוב ארנונה שמיוחס לחברה שבבעלותו. מטרתו של סעיף 8(ג) להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של “הרמת מסך” רחבה, ואולי אף גסה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת. החוק מחייב קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, בלעדיהן- לא ניתן להפעילו. בין היתר, מקים החוק חזקה לפיה “יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה”. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ “חזקת ההברחה” והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה.
הרשויות המקומיות ויועציהן עושים שימוש “סיטוני” וללא אבחנה בניסיונם להחיל את הסעיף על כל חברה שהפסיקה את פעילותה והותירה חובות לרשות. התנאים, המגבלות והנסיבות בהן ניתן לעשות שימוש בסעיף זה הנם מושא לפסיקות סותרות בבתי המשפט, ונדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה ונקבעו הלכות ברורות בנושא.

היטלי סלילה ותיעול הם תשלומי חובה הנדרשים מבעלי נכסים לשם מימון התקנתן של תשתיות כבישים, מדרכות ותיעול. הבסיס הנורמטיבי להטלת ההיטלים מעוגן בחוקי עזר הנחקקים על ידי הרשות המקומית באישור משרד הפנים. כעקרון, המועד בו מתגבש החיוב הינו במועד ההתקנה הראשונה של התשתית העירונית הגובלת או משרתת את הנכס, או במועד הגשת בקשה להיתר בניה חדשה או תוספת בניה.

הפעילות בתחום משק המים והביוב ברשויות המקומיות, לפני הרפורמה, הושפעה במידה רבה מסדרי העדיפויות של השלטון המקומי והסטת משאבים שנגבו לשם הקמה וחידוש של תשתיות לצורכי כיסוי גירעונות ותקציב שוטף. כתוצאה מכך, משק המים והביוב סבל מרמת תחזוקה לקויה הגורמת לפחת מים גבוה, לזיהומים סביבתיים ולפגיעה ברמת השירות לאזרח.
הרפורמה שהחלה בשנת 2001 נועדה להפקיע את הטיפול במשק המים והביוב מהרשויות המקומיות, הפרטתם והעברתם לניהולם של תאגידים מקצועיים .
העיקרון החשוב ביותר ברפורמה הינו קביעת תעריף אחיד לצרכן לפי עקרון העלות המוכרת. לפי עיקרון זה, התעריפים ייקבעו לפי העלות הריאלית של אספקת שירותי המים והביוב וייקבע תעריף אחיד, קרי, כלל הצרכנים ישלמו תעריף אחיד בכל הארץ. כדי לגשר בין שני עקרונות סותרים לכאורה (מצד אחד – התעריף של כל תאגיד אמור להקבע על פי עלויותיו – דבר היוצר תעריף שונה תלוי תאגיד, ומצד שני תעריף אחיד וזהה לכל צרכני המים בארץ) נקבע כי כל תאגיד ישלם למקורות תעריף שונה בעד המים באופן שהעלות לתאגיד בתוספת התשלום למקורות יסתכמו תמיד לתעריף האחיד.
אם בעבר חוייבו הצרכנים בתשלומים שוטפים עבור שירותי המים והביוב ותשלום חד פעמי (היטלים) עבור הקמה ראשונית של תשתיות המים והביוב, הרי שבאה הרפורמה, ביטלה את התשלומים החד פעמיים וקבעה משטר חיובים חדש לפיו הצרכנים יחוייבו בתעריף שוטף אחיד למים וביוב אשר יכלול בתשלום התקופתי גם את התמורה שהייתה גלומה בתשלומים החד פעמיים (ההיטלים).
במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, למעלה מעשור מתחילת הרפורמה, ביטול התשלומים ההוניים החד פעמיים ומימון העלות ההונית במסגרת התעריף האחיד השוטף הינו להלכה ולא למעשה, שכן, בפועל, התאגידים גובים גם היטלי ביוב ומים מכח הוראות מעבר זמניות המתחדשות מעת לעת.

להרחבת התמונה למבקשים להעמיק , נפרט את מרכיבי עלות שירותי ההון בתעריף לצרכן כפי שנקבעו בכללים. התעריף נקבע לפי העלויות הנורמטיביות ברכיבי התפעול, ההון והאחזקה בתוספת רווח סביר ועלות המים.

מרכיבי עלות שירותי ההון- עלות זו מתבססת על ערך הכינון של הנכסים שהועברו לתאגיד מהעירייה. הפחת המוכר בתעריף לתשתיות המים והביוב נקבע על 30 שנה. שיעור התשואה המוכר של ההון העצמי בגין ערך הנכסים המופחת הינו 7%, הריבית המוכרת על” ההון הזר” הינה 6% והמנוף הפיננסי הנורמטיבי הינו 40:60. למעשה, 40% מערך הכינון המופחת של הנכסים המועברים מוכר למעשה כהכרה תעריפית בעלות הון נורמטיבית, והיתרה – כהון מניות. ובמילים אחרות: 40% משווי הנכסים נחשב כ”הון זר” עליו מחושבת תשואה של 6% ו- 60% משווי הנכסים נחשבים כהון עצמי כנגדם מקבלת הרשות מניות בתאגיד. מכפלת התשואה שנקבעה בשווי 40% מערך הנכסים שהועברו מהווה את מרכיב התשואה על ההון הזר בתעריף לצרכן. למעשה, הצרכנים יחוייבו לשלם מרכיב זה כריבית עד עולם על פני השנים הבאות במסגרת התעריף לצרכן. ( בשנת 2012, מרכיב זה היווה כ-3.5% מהתעריף הנמוך וכ-2.2% מהתעריף הגבוה לצרכן).

פעולות תכנון של רשויות התכנון גורמות לחיוב בהיטל השבחה במקרים של “עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג”, מחד, וזכאות לקבלת פיצויים במקרה של אישור תוכנית פוגעת הגורמת לירידת שווי של נכס נדל”ן, מאידך.
ביום 1.5.2009 נכנס לתוקפו תיקון מס’ 84 לחוק התכנון והבניה אשר נועד לחולל שינוי מהותי בכל הנוגע להליכי הדיון בהיטלי השבחה ופיצויים, לשקיפות ולשוויון בקביעת השומה.
בחינה מעמיקה של הוראות התיקון תגלה לעיניים מבינות, כי הרפורמה של תיקון 84, אשר עדיין לא הופנמה מלוא מידתה על ידי השחקנים במגרש זה, מעבירה הלכה למעשה את כובד המשקל משמאי המקרקעין ליועצים המשפטיים. אם בעבר שיקול הדעת שניתן לשמאי המקרקעין היה כמעט בלתי מוגבל, הרי שלאחר התיקון והפנמת השלכותיו, הביקורת המשפטית על הכרעות השמאי המכריע הינה מעמיקה יותר ומצמצמת יותר ויותר את מרחב שיקול הדעת של השמאי. אם בעבר הכריע כל שמאי ושמאי כראות עיניו בשאלות משפטיות וכן קבע בעצמו ועל פי שיקול דעתו את העקרונות עליו מבוססת שומתו, הרי שכיום מתבקש השמאי יותר ויותר לקבוע את השומה בהתאם לעקרונות משפטיים ההולכים ונקבעים, עקב בצד אגודל, בוועדות הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ובבתי המשפט המנהליים. בשנים האחרונות נדרשים השמאים המכריעים, הן בשומות מכריעות והן בחוות דעתם כשמאים מייעצים, לפרט, לבסס ולנמק את השומה המכרעת וכן לערוך בדיקות עצמאיות ולבסס את קביעותיהם בנתונים, באסמכתאות ובתחשיבים.
השקיפות מאפשרת ביקורת אמיתית על ההליכים, העקרונות והמתודולוגיות העומדות בבסיס שומת המקרקעין.
הצורך בליווי משפטי מקצועי (בנוסף לשמאי) המבין, מתעדכן ונושם את השילוב המשפטי והשמאי הינו הכרח לכל בחינה של היטל השבחה או תביעת פיצויים. ויתור על ייעוץ משפטי מתחילת ההליכים עלול לגרום לנישום או לתובע הפסדים כספיים בלתי ניתנים לתיקון.
באתר זה אנו מביאים בפני הקורא מאמרים רבים פרי עיטנו המבוססים על הנסיון הרב שצברנו בתחום זה. כמו כן, קיבצנו וסקרנו החלטות רבות מכל הערכאות הרלבנטיות הן החלטות שמאי מכריע, הן החלטות בוועדות הערר לפיצויים ולהיטלי השבחה והן בבתי המשפט המנהליים.

הכלל המשפטי והג’נטלמני שהסכמים צריך לכבד אינו בהכרח חל על רשות שלטונית. שאלת יכולתה של רשות שלטונית להשתחרר מהסכם עליו היא חתומה נידונה רבות בפסיקה אשר קבעה כללים המאפשרים לרשות ציבורית להשתחרר מהסכמים עליהם חתמה (“הלכת ההשתחררות”). במקרים מסוימים, בתי המשפט אף ביטלו הסכמים שנראו להם חורגים מכללים של מנהל ציבורי תקין. בנוסף, על מנת שהסכם עם רשות מקומית יהיה בר תוקף, עליו להיות ערוך בהתאם לכללים שנקבעו בפקודת העיריות שכן, הרשות הציבורית לא תהסס להתנער מהסכם עליו היא בעצמה חתמה שלא בהתאם לכללים הנוקשים הנדרשים בפקודה.

פקודת העיריות המנדטורית מעניקה לרשות המקומית סמכויות גבייה ייחודיות לגביית המס המגיע ממנה. החל משנת 2000 העניק שר האוצר לרשויות מקומיות סמכויות גבייה רחבות לגביית מסים ותשלומי חובה בדרך של גבייה מנהלית עצמאית וללא צורך לפנות לבתי המשפט או ללשכות ההוצאה לפועל. בשנים מאוחרות יותר, צומצמו והוגבלו סמכויותיהן של הרשויות בהפעלת הסמכות.
הליך הגבייה המנהלית הנו הליך דרקוני אשר אושר על ידי בתי המשפט, לא בלי התלבטות, כחוקי וחוקתי. יחד עם זאת, בפני הרשויות המקומיות הוצבו תמרורי אזהרה רבים, הן על ידי בתי המשפט, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ועוד, המזהירים מפני שימוש לא סביר ולא מידתי בהליך הגבייה המנהלי. נישום הסבור שהופעלו נגדו הליכי גבייה מנהליים באופן לא חוקי רשאי לפנות לרשות המקומית בבקשה מנומקת לעיכוב הליכי הגבייה המנהלית או, במידת הצורך, לפנות באופן יזום לערכאות המשפטיות לביטול ההליכים או עיכובן.

חשבון הארנונה האמור להיות פשוט וברור לנישום הנדרש לשלמו, אינו מגלה בהכרח את כל צפונותיו. המרכיבים הבסיסיים של החשבון, סיווג הנכס, סוגו ושטחו, הינם קצה קצהו של קרחון שבסיסו הינה תשתית עובדתית ומשפטית רחבה מיני ים, המסתתרת ברובה מתחת לפני המים ולא מעט פעמים במים עמוקים מאוד.

רשויות מקומיות לא מעטות פועלות חדשות לבקרים למציאת דרכים יצירתיות, לעיתים עד קצה הסמכות החוקית וההגיונית ולעיתים מעבר לה, להגדיל את הכנסותיהן על חשבונם של משלמי המיסים. מבנה השלטון המקומי במדינת ישראל מציע (תרתי משמע) קרקע פורייה לעיוותים רבים במערכת המיסוי העירונית: ה”מצוקה תקציבית” המובנית במבנה השלטון המקומי הקיים, ריבוי החוקים על תיקוניהם ורב גוניותם, סקאלה ארוכה מדי של תחום אפור וחוסר ודאות, לקונות ואי בהירות הנוגעות למדדי ההשוואה או העדר ההשוואה בין הרשויות הרבות, קיומה של “תורה שבעל פה” דינמית לצד “התורה שבכתב”, ועוד.

בדיקת חיובי הארנונה וניהול מחלוקות כספיות עם הרשויות הינה מלאכה לא פשוטה הדורשת מומחיות מיוחדת, נסיון רב, כישורים וכלים מקצועיים שונים ממגוון תחומים. הסיטואציה המשפטית הארנונאית מבוססת ומחייבת שילוב של ידע מתחומי הכלכלה, המדידות, השמאות והחשבונאות.
כפי שאין להשוות בין אדם לאדם לא ניתן להשוות בין נכס לנכס. לכל נכס חיים משלו ומאפיינים הייחודיים רק לו. טיפול בענייני ארנונה מחייב, איפוא, עין מקצועית, יד מיומנת ולב מבין המסוגלת לנתח את הסיטואציה על קרבה ועל כרעיה, לבנות אסטרטגיה מתאימה ולנווט בתנאים של אי ודאות בין השחקנים השונים למציאת הפתרון הנכון.

היטלי פיתוח מוטלים על בעלים של נכס לשם מטרה ספציפית ומוצהרת של הקמת תשתיות עירוניות, כגון, סלילת כבישים ומדרכות, תשתיות הולכת מים וביוב ותשתיות תיעול וניקוז.
תעריף ההיטל מפורסם על ידי הרשות המקומית באמצעות חוקי עזר, ומחושב, דרך כלל, לפי שטח הקרקע והשטח הבנוי או המבוקש בהיתר הבנייה. התעריף לא נקבע בעלמא, אלא על סמך תחשיב כלכלי האמור לשקף חלוקה צודקת ושוויונית של עלויות הפיתוח בין כלל בעלי הנכסים.
המצב השורר כיום טומן בחובו פוטנציאל מובנה להפחתה או ביטול דרישות תשלום בהיטלי פיתוח. ה”חטא הקדמון” מתחיל מהסטה עיקבית ומתמשכת של הון זמין שנועד להקמת תשתיות, לצורך כיסוי גירעונות ושימושים שאמורים להיות מכוסים מהתקציב הרגיל.
פענוח הצופן המקודד בחוקי העזר הינה מלאכה מורכבת הדורשת השגה וניתוח של מידע מגוון החל מתיקי בניין וארכיונים וכלה בתוכניות בניה, פרוגרמות ותקציבי פיתוח חיצוניים.
הרפורמה במשק המים והביוב העבירה את הסמכויות לגביית היטלי מים וביוב מהרשויות המקומיות לתאגידי המים. יחסי הגומלין בין האזרח, התאגיד, הרשות המקומית ורשות המים מעוררים סוגיות ואתגרים משפטיים חדשים בתחומי מומחיותינו.
משרדנו מפעיל מערך של צוות יועצים רב תחומי המתמחה בעיבוד וניתוח של דרישות התשלום על כל מרכיביהם, תוך שימוש במאגרי מידע שנצברו במשרד במהלך השנים על מנת לבחון את חוקיות התעריפים, סבירותם, תחולתם על המקרה הספציפי וגיבוש דרכים והמלצות להפחתתם.
מיומנות וכישורים משפטיים אינם מספיקים לטיפול יעיל בהיטלי פיתוח. נדרשת מידה רבה של רגישות למערכת היחסים העדינה והמורכבת בין היזם לרשות המקומית, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, ומחויבות אתית ומקצועית להעמיד את טובת הלקוח הכוללת בראש מערכת השיקולים.

פסקי דין – ארנונה

פסקי דין – תובענות ייצוגיות

פסקי דין – גביה מנהלית

פסקי דין – היטלי השבחה

פסקי דין – היטלי פיתוח תשתיות

פסקי דין – עתירות מנהליות

ציר ה(א) סימטריה בהחלת דיני ההתיישנות על חובות ארנונה/מאת נאור יאיר ממן, עו"ד

סמכותן של הרשות המקומיות להפעיל גבייה פסיבית (אי מתן אישור לטאבו) כאמצעי לגבות חובות ארנונה שלא ניתן לגבות אותם בדרך אחרת מחמת התיישנותם.

במאמר זה נבקש לדון בפסק דין תקדימי שניתן בהרכב של 7 שופטים בענין עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נגד יצחק סולומון בע"מ. גבייה פסיבית הינה אמצעי של הרשות המקומית לגבות חובות באמצעות סירוב ליתן אישור לרשם המקרקעין בהתאם לסעיף 324 (א) לפקודת העיריות. פסק דין דן בשאלה, האם רשאית רשות מקומית לנקוט בשיטה זו, על מנת לגבות חובות שלא ניתן לגבות אותם בדרך אחרת מחמת התיישנותם הסטטוטורית.

האפשרויות העומדות לרשות מקומית לגבות חוב מס שלא שולם

טרם ניגש לפסק הדין, נסקור בתמצית את האפשרויות העומדות בפני רשות מקומית לגבות חובות ארנונה שלא שולמו.

האפשרות האחת, שהינה דרך המלך, הינה הגשת תביעה משפטית בבית המשפט המוסמך לגביית החוב. כידוע, הדין מאפשר לרשות להגיש תביעה מסוג זה בהליך מזורז של סדר דין מקוצר.

אפשרות נוספת הינה הליך גבייה מינהלי על פי פקודת העיריות או על פי פקודת המיסים (גבייה) באמצעות הטלת עיקולים וחילוט כספים ו/או מטלטלין ו/או הטלת שעבוד על הנכס.

אפשרות נוספת משלימה הינה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. בלשכת ההוצאה לפועל ניתן לממש פסק דין חלוט או לממש נכס ששועבד לטובת הרשות מכוח ההליך המנהלי באמצעות הליך למימוש משכנתא הניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

אפשרות רביעית, נוספת, הינה גבייה פסיבית, כאמור לעיל.

הלכת עיריית חיפה נ` יצחק סולומון

ברור לכל, שהרשות המקומיות מוגבלת בהגשת תביעה משפטית לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. בהחלטה תקדימית מפורסמת שניתנה לאחרונה, הידועה כהלכת נסייר (רע"א נעמה נסייר נ` עיריית נצרת עילית) נקבע, כי גם הסמכות להפעיל גבייה מנהלית כפופה לדיני ההתיישנות. בהתאם לכך, רשות מקומית לא רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהלית לגביית חובות שמועד ההתיישנות הסטטוטורי חלף לגביהם.

בפסק הדין דנן נקבע בדעת רוב, מפי הנשיא (בדימ`) גרוניס, כי כפי שנקבע בעניין נסייר לגבי החלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים, יש להחיל באופן דומה את דיני ההתיישנות על סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה פסיביים. בהתאם לכך, בחלוף תקופת ההתיישנות, הרשות אינה רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור לטאבו. נקבע בהחלטה מנומקת, כי החלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה פסיביים מתיישבת עם העקרונות הבסיסיים והמטרות של דיני ההתיישנות, וכן עם המטרות העומדות בבסיס הליכי הגבייה המינהליים. בית המשפט לא פוסל את החלת דיני השיהוי לצד דיני ההתיישנות.

דעת המיעוט (השופטים פוגלמן, ברק-ארז) סברה, כי יש לסטות (או לשנות) מהלכת נסייר ולקבוע כי המשטר המשפטי שאותו יש להחיל, הן בגבייה אקטיבית, הן בגבייה פאסיבית של חובות ארנונה, הוא משטר של דיני השיהוי בלבד.

הרושם הראשוני מקריאת פסק הדין הינו שדעת הרוב הרחיבה, למעשה, את החלת דיני ההתיישנות על סמכויות הרשות המקומית בגביית חובותיה והגבילה את הרשויות בגביית חובות ארנונה שהתייישנו. רושם זה מתקבל הן לגבי הגבייה הפסיבית מכוח החלטה זו, והן לגבי הגבייה המנהלית האקטיבית, באמצעות אישרור הלכת נסייר (בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה).

אולם, עיון מעמיק יותר ילמד, כי פסק הדין, אגב הדיון, צמצם, הלכה למעשה, את החלת דיני ההתיישנות על הרשות המקומית, עד כדי עיקורם מתוכן מעשי.

במה דברים אמורים?

כבוד הנשיא (בדימוס) גרוניס, שכתב את דעת הרוב, מציין תוך כדי דיון, כי מירוץ ההתיישנות "מתאפס" כל אימת שנושא החוב הובא לידיעתו של הנישום. עמדה זו מצמצמת ומגבילה את דיני ההתיישנות רק לאותם מקרים בהם הנישום כלל לא ידע שקיים כנגדו כל חוב, ולמעשה, מרוקנת מתוכן מעשי את דיני ההתיישנות אשר מבוססים על הרציונל המאפשר לגלגל לחובת הרשות את מחדל חוסר הפעולה האקטיבית בגביית החוב.

במישור המעשי, 84 עמודי פסק הדין, על רוחבם, היקפם ועומקם נמוגים מול ההחלטה המשמעותית ביותר בפסק הדין אשר נכתבה בשורה אחת, אגב אורחא, כאשר נקבע כי מירוץ ההתיישנות "מתאפס" כל אימת שנושא החוב הובא לידיעתו של הנישום.

אנו סבורים שראוי היה לקיים דיון ענייני ומנומק בשאלה מהם הפעולות שעל הרשות לנקוט על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות שכן, טעמים כבדי משקל לסברה הגורסת שעל מנת שפעולות גבייה "יאפסו" את מירוץ ההתיישנות עליהם להיות משמעותיים ומוחשיים, שאם לא תאמר כן, לדיני ההתיישנות אין כמעט כל ערך מעשי. לסברה זו, הקביעה שדי בידיעת הנישום על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות הינה קביעה החותרת תחת תכליות מוסד ההתיישנות ועוקרת אותו מכל תוכן.

יתירה מכך, המשמעות של קביעה זו הינה רחבה ומשמעותית יותר, לאור פסקי הדין שראו בפעולות גבייה מנהלית כפעולות העוצרות את מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה משפטית. התוצאה המעשית המתקבלת הינה, שלא ניתן להעלות טענת ההתיישנות להתגוננות מפני תביעה משפטית שהוגשה על ידי רשות מקומית בכל המקרים שדבר החוב הובא לידיעתו של הנישום בתוך תקופת ההתיישנות.

הרושם המתקבל מקריאת פסק הדין הינו, שבית המשפט מתייחס לטענת ההתיישנות כבן חורג ולא רצוי במערכת הזכויות הקיימות לנישום, מתוך ההנחה שהנישום מבקש לנצל זכות דיונית על מנת להשתמט מחובות ארנונה שלא כדין.

ולא היא!

מתוך נסיון רב השנים ועתיר התיקים בייצוג נישומים מול רשויות מקומיות, ניתן לומר כי בהרבה מקרים לטענת ההתיישנות נלווית טענה מהותית כנגד עצם החוב, אשר דרכו של הנישום נחסמה מלהביאה בפני ביקורת שיפוטית הן בשל סד הזמנים הנוקשה של 90 ימים להגשת השגה והן בשל מורכבות מס הארנונה ונבכי הפרוצדורות הקיימות לתקיפת שומה שהוטלה על נישום שלא כדין. מערכת הגבייה ברשויות המקומיות, אשר רובה מופרטת ומופעלת באמצעות ידיים (וראש) פרטיות, לא מגלה את הגמישות המתבקשת כלפי נישום המבקש להביא לביקורת שיפוטית דרישות חוב שנויות במחלוקת. תיקים רבים מספור לא נידונים בוועדות הערר בנימוקים להעדר סמכות לדון בשומות לגבי שנות מס קודמות, על אף שברור על פני הדברים שמדובר בשומה מוטעית ועל אף שטענת העדר הסמכות אין בה כל ממש. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הכלי המנהלי הנתון בידי הרשות המקומית המאפשר נקיטת הליכים דורסניים לגבות חובות ארנונה ששרכם נחסמה מלעמוד בפני ביקורת שיפוטית ועל אף שהם שנויים במחלוקת.

בעניין זה נבקש לציין החלטה תקדימית אשר התקבלה לאחרונה ממש בוועדת ערר שעל ידי עיריית תל אביב בעניינה של גב` פלורה אשכנזי, לקוחה של משרדנו, במסגרת בקשה של העירייה לדחות את הערר על הסף בנימוק להעדר סמכותה של הועדה לדון לגבי שנות מס קודמות. ועדת הערר קיבלה את עמדת הנישומה והורתה על הארכת המועד להגשת ההשגה לתקופה של כשש שנים אחורה בהן לא הוגש ערר. ועדת הערר העדיפה שיקולי צדק על פרוצדורה לאור העוול שהיה עלול להיגרם לנישומה אילו נחסמה דרכה- כדרישת העירייה- לדון בטענות שברור על פני הדברים שהם מוצדקים ומדובר בשומה שהוטלה מתוך טעות מובהקת. נציין, כי התיק הגיע למשרדנו לאחר שהחלו כבר הליכי הוצאה לפועל למכירת הנכס באמצעות לשכת ההוצאה לפועל בשל החובות המדוברים בדרך של מימוש משכנתא שהוטלה אף היא באמצעות הליכים מנהליים.

בשורה ארוכה של תיקים שטופלו על ידי משרדנו, נתקלנו בהליכי הוצאה לפועל אגרסיביים אשר ננקטו כנגד נישומים למימוש נכסיהם כאשר עצם החוב מעולם לא הועמד לביקורת שיפוטית וכאשר קיימים טעמים כבדי משקל להתנגד עניינית לחוב לגופו look what i found.

הנסיון המעשי מלמדנו, איפוא, שהחלת דיני השיהוי הינו הכלי העיקרי והאפקטיבי יותר להתמודד עם גביית חובות ישנים, שכן לתוך דיני השיהוי ניתן להכניס שיקולים של חוקיות ושל צדק בפרט במקרים בהם עצם החבות מעולם לא עמדה לביקורת שיפוטית.

התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יחד עם נסיון החיים האפרורי מחזק את המסקנה לפיה הדרך האפקטיבית והנכונה להתמודד עם גבייה אקטיבית או פסיבית של חובות ארנונה ישנים נטועה עמוק בדיני השיהוי המינהלי. גמישותם של דיני השיהוי, כמו גם מרכיב שיקולי הצדק ומאזן האינטרסים הטמונים בהפעלתם, הינם ברוב המקרים הדרך הארוכה והמורכבת אולם הקצרה והיעילה להתמודד עם חובות ארנונה ישנים שאבד עליהם הכלח.

עתמ (חי’) 9281-11-13אנרג’יקס – אנרגיות מתחדשות בע”מ נ’ הועדה המחוזית לתכנון ובנייה

נידונה משמעות ההיתר להקים מתקן פוטו וולטאי בנסיבות בהן התכנית המקורית כוללת הוראות מותנות בענין הזכויות כאשר רק החלטת הרחבה של ועדת המשנה יצרו מצב שניתן לנצל זכויות אלה בפועל.
נקבע, כי במועד בו התקבלה החלטת ההרחבה, אושרה למעשה התכנית באשר לפרק זה של אותן זכויות לענין היטל ההשבחה. הזכויות המותנות הפכו מאותו רגע לזכויות של ממש ומאותו רגע נוצרה ההשבחה כמו כן, נידונה בפסק הדין השאלה האם המתקנים הסולריים על גג המבנה נלווה לשימוש העיקרי במבנה .נקבע, כי בהעדר זיקה כל שהיא בין הפעילות היצרנית של מפעל הקרטון לבין יצור החשמל על גגו של המפעל, לא ניתן לומר כי מדובר בשימוש נלווה או במילים אחרות, השימוש העיקרי והיחידי שעושה העותרת הוא יצור חשמל לשם מכירתו ברווח לחברת החשמל ושימוש זה לא יכול להיחשב כשימוש נלווה לפעילותו של גורם אחר.

ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – אכיפה מנהלית

ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – גביית חוב ארנונה

ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – היטלי פיתוח והיטלי שצ”פ

ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – תביעות ייצוגיות

ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – גביית חוב ארנונה מבעל שליטה

 ראיון מערוץ המומחים בסלקום TV – תביעה ייצוגית מול בנקים

ברוידא טוען כי העירייה אינה מאפשרת לו לעיין במסמכים הנוגעים להיטל תיעול ומבקש מבית משפט שיורה לעירייה לעשות כן.

לקריאת הכתבה  https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2016/02/חיים-ברוידא.jpg

“אזרחים למען הסביבה” באמצעות משרד עו”ד נאור יאיר ממן הגישו תביעה ייצוגית נגד מפעל לייצור דשן, וטען כי הוא מפזר בוצה בשטחים חקלאיים. “תוקפים מזהמים ישירות”.

ארגון סביבתי הגיש תביעה ייצוגית בגין נזקים וזיהום הסביבה נגד מתקן טיהור שפכים – הפעם הראשונה שבה תביעה שכזו מוגשת על ידי גוף ציבורי ולא על ידי אזרחים בודדים. בבית המשפט המחוזי יצטרכו השופטים להכריע האם ניתן לפצות ציבור בגין זיהום אדמה וזיהום אוויר, לנוכח הטענות על פיזור חומרים מזהמים בשטחים חקלאיים.

לקריאת הכתבה בחדשות ב”ארץ”  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/707/031.html?hp=1&cat=402&loc=10

משרדנו מייצג תביעה נגד “יד ושם” על זכותם של יורשיו של שינדלר לקבל את המסמכים האישיים כולל הרשימה של שינדלר.

קישור לכתבה מ”הארץ”

http://www.haaretz.com/jewish/news/.premium-1.643419

קישור מאתר YAHOO

http://news.yahoo.com/israel-court-hear-battle-over-schindler-papers-102108177.html;_ylt=AwrBT_xy8v9UAzwA.dxXNyoA;_ylu=X3oDMTEyZ2dpOWM1BGNvbG8DYmYxBHBvcwMxBHZ0aWQDUTFNMDFfMQRzZWMDc2M-#

תבעתם בנק? בנק תבע אתכם? עכשיו נראה אתכם מנסים לקחת הלוואה ולהסיר את אות הקין

קישור לכתבה

תביעה ייצוגית הוגשה כנגד בנק לאומי על ידי אזרח שגילה לתדהמתו שהוכנס לרשימה שחורה של הבנק. שמו כוכבית ליד השם שלו, לטענתו, בגלל שהעז לתבוע את הבנק ולנצח

קישור לכתבה
מתוך אתר nana10

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.2004, הטיל גזירה לא קלה על בעלי שליטה בחברות, ככל שחברות אלו הותירו אחריהן חובות ארנונה: הסעיף קובע כי בעלי השליטה בחברות יחויבו בחובות הארנונה של החברה- וזאת משום שהמחוקק מניח, בבחינת חזקה שבדין, כי בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסי החברה, וזאת מתוך מטרה להתחמק מתשלום ארנונה.

על בעל שליטה בחברה אשר מבקש להוכיח כי ההיפך הוא הנכון, הנטל להוכיח את טענתו, שאחרת, חובות הארנונה של החברה יחולו עליו, חרף מסך ההתאגדות (למעשה, סעיף 8(ג) אימץ, במספר שינויים, את הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת את אותו הדבר ביחס לנישומי מס הכנסה, אלא שהדין מחמיר יותר עם נישומי ארנונה, ולכך נדרש במאמר נפרד).

ממה מורכבת חזקת הברחת הנכסים?

האם ישנה חזקה כי היו לחברה נכסים?

ובכן, ישנה מחלוקת בפסיקה באם החזקה מכילה בתוכה, מניה וביה, גם חזקה ולפיה היו לחברה נכסים. ישנם פסקי דין אשר מחזיקים בעמדה כי החזקה כוללת בתוכה חזקה מובלעת, אם נכנה זאת כך, ולפיה, לחברה היו נכסים בעת חדילת פעולתה (לדוגמא ע”י פירוק) – ועל כן, על הנישום הנטל להוכיח כי לא היו לחברה נכסים בעת פירוקה, וישנם פסקי דין הסבורים כי ההפך הוא הנכון – היינו – אין כל חזקה שבדין כי לחברה היו נכסים בשעת התפרקותה/חדילת פעולתה, וככל שהרשות המקומית מבקשת לגבות חובות ארנונה מכוח חזקת הברחת הנכסים, עליה להוכיח, ראשית, כי היו לחברה נכסים.

האם יש לאמוד את נכסי החברה במונחי ברוטו או נטו?

פסקי דין מסוימים קבעו, כי את נכסי החברה בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול – יש לאמוד במונחי ברוטו, ופסקי דין אחרים קבעו כי את נכסי החברה, בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול, יש לאמוד במונחי נטו, היינו – נכסים בקיזוז ההתחייבויות. מן הסתם, שופטים אשר מחומירים עם הנישומים ומקלים עם העיריה, דוגלים לאורך כל הדרך בגישה מחמירה – לרוב שופטים אשר קובעים כי חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקה ולפיה היו לחברה נכסים בשעת פירוקה, הם גם השופטים שיקבעו, לרוב, כי יש לאמוד את אותם נכסים אשר הדין מניח, לשיטתם, שהיו ברשות החברה בעת שהתפרקה, במונחי ברוטו.

ממי יש לגבות את חובות הארנונה? האם מן הנישומים או שמא מן הנכסים?

שאלה זו נתעוררה בפסיקה בעקבות דו המשמעות של המונח “מהם” בלשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. האם – מקום בו הדין מניח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים, ונניח שהחזקה לא נסתרה לאחר דיון משפטי, האם, פירושו של דבר הוא שאת חובות הארנונה אשר חבה החברה לרשות המקומית, יגבו “מהם” היינו – מן הנישומים, באופן ישיר, מכיסם הפרטי, או שמא, פרשנות המונח “מהם” – היא שחובות הארנונה יגבו מתוך מימוש הנכסים שהוברחו? כאן הפסיקה קוהרנטית, ואינה חלוקה בכך שעסקינן בבעלי השליטה בחברה, כמושא לגביית חובות הארנונה, ולא מן הנכסים עצמם, שככל הנראה כבר תוחלפו בשווה ערך כספי זה מכבר.

האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה, עד לגובה הנכסים שהוברחו בלבד, או שמא, יש לגבות את מלוא חוב הארנונה, בלא קשר לשווי הנכסים שהוברחו?

הפסיקה חלוקה בשאלה זו, כאמור, וישנם פסקי דין אשר סבורים כי אין להחמיר עם הנישום, וככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים, הרי שיש לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר לא נסתר כי הוברחו. מן הסתם, שופטים הנוקטים גישה מקלה עם הנישום בשאלות אשר הוצגו דלעיל, נוקטים גם גישה מקלה עם הנישום בשאלה זו. מאידך, הגישה המחמירה בפסיקה קובעת כי את חובות הארנונה יש לגבות עד תומם, תוך ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה בחברה, אחת היא מהו גובה הנכסים אשר חזקת ההברחה לא נסתרה לגביהם.

כאמור, ישנן פסיקות סותרות בנושא זה, וזאת משום שלשון החוק אינה ברורה, וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו קובע מפורשות, כי לא ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו, וזאת להבדיל מסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר מקל בעניין זה עם נישום מס ההכנסה וקובע, לעניין זה, כי ככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים- רשויות המס תגבנה את מס החברות אשר לא שולם על ידי החברה – מבעלי השליטה שבה, אבל אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו.

מאת: יאיר ממן, עו”ד; ענבל בר-און, עו”ד

במאמר זה נדון במדיניות הקיימת והרצויה לענין מתן רשות להתגונן כנגד תביעת ארנונה בבית המשפט האזרחי בטענות שהן בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר. בפרט, לעניין טענות בתביעה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

ארנונה ב – 3 מערכות – המצב הקיים לפיו הדיון בשומת הארנונה עלול להיות מפוצל לדיונים נפרדים בערכאות שונות

הדיון בשומת הארנונה יכול להתנהל במספר ערכאות – שיפוטיות או מעין שיפוטיות, והכל תלוי בסוג הטענה המועלית, וכן במיהות המעלה את הטענה (הנישום או הרשות המקומית).

שומת ארנונה יכולה להידון בוועדות הערר לענייני ארנונה (מקום בו הנישום משיג על שומת הארנונה), בבית משפט השלום (מקום בו הרשות מגישה תביעה, לרוב בסדר דין מקוצר, כנגד הנישום), או בבית המשפט המחוזי (מקום בו החלטת הרשות בענייני ארנונה נתקפת בתקיפה ישירה במסגרת עתירה מנהלית וכן מקום בו בית המשפט לעניינים מנהליים דן בכובעו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה).

לא תמיד פני הדברים פשוטים המה, ולא תמיד ההכרעה בשאלת הסמכות פשוטה: כך לדוגמא, בעוד שתקיפה ישירה של החלטת מנהל הארנונה – תיעשה על דרך של עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שתקיפה עקיפה – היינו, דרישת השבה מן הרשות בגין ארנונה ששולמה ביתר – דינה להידון בבית המשפט האזרחי – השלום או המחוזי, והכל על פי הסמכות. אך לא בזאת נסתיימו ההבדלים, שכן, מקום בו תביעת ההשבה אינה תביעה פרטית של נישום אחד אשר שילם ביתר, אלא תובענה יצוגית – הרי שהיא תידון – הפעם – לא בבית המשפט האזרחי אלא בבית המשפט לעניינים מנהליים – וזאת במסגרת תובענה מנהלית (ולא עתירה מנהלית).

ועדת ערר vs בית המשפט?

מתח סמכויות שכזה לא מתקיים אך ורק בין בית המשפט לעניינים מנהליים לבין בית המשפט האזרחי –מתח סמכויות שכזה מתקיים גם בין וועדות הערר, לבין בתי המשפט האזרחיים. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ו-1976 (להלן: “חוק הערר”) קובע רשימה סגורה של נושאים אשר יידונו בפני מנהל הארנונה במסגרת השגה, ובשלב מאוחר יותר, בפני ועדת הערר או כלשון סעיף 3 לחוק הערר:

השגה(תיקון מס’ 1)
תשמ”ב-1981(תיקון מס’ 3)
תשנ”ג-1993

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(תיקון מס’ 3) תשנ”ג-1993

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(תיקון מס’ 4)תשנ”ד-1994

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(תיקון מס’ 6) תשס”ד-2004

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ”ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

לא אחת נדון בבית המשפט מתח הסמכויות בין מנהל הארנונה/ועדת הערר לבין בית המשפט האזרחי, או בית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר מתח סמכויות זה נדון משני כיוונים – האחד – האם לבית המשפט (האזרחי/לעניינים מנהליים) הסמכות לדון בעניינים אשר היה על הנישום להעלות בפני ועדת הערר, אך הוא לא העלה אותם – והשני – האם ניתן להרחיב את סמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה.

סמכות מקבילה? ברשות בית המשפט

בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי על אף לשונו של הסעיף, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה יותר וכוללת, ברשות בית המשפט, אפשרות להעלות כל טענה מהטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מתאימים.

עם זאת, ככל שעסקינן באפשרות להעלות בפני בית המשפט את טענת “אינני בעל שליטה”, נוהגים בתי המשפט ביד קמוצה למדי.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ”ג- 1992 (להלן: “חוק ההסדרים”) נתווסף בשנת 2004 לחוק ההסדרים, וזאת בעקבות חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004: הסעיף קובע כי מקום בו חברה אשר חדלה לפעול/נתפרקה – הותירה אחריה חובות ארנונה, ניתן לחייב את בעלי השליטה החברה בחובות הארנונה, מכוח חזקה שבדין כי בעלי השליטה החברה הבריחו נכסים מן החברה וזאת בכדי לחמוק מתשלום חוב ארנונה. הנטל לסתירת החזקה – על פי החיקוק – מוטל על כתפי הנישום.

בעקבות חקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, תוקן גם חוק הערר, ונקבע במסגרתו, כי ניתן להעלות בפני מנהל הארנונה, במסגרת השגה, גם טענה ולפיה הנישום אינו בעל שליטה בחברה. בארנונה כמו בארנונה, הדברים לא יכולים להיות פשוטים וכך כל יתר הטענות הקשורות לחוב ארנונה שנוצר מכוח סעיף 8(ג) לחוק – דינן להתברר בבית המשפט ולא בפני ועדת הערר.

בית המשפט מפרש את סמכותו בצמצום רב מאד

בשני מקרים אשר נדונו בבתי משפט השלום, נהגו בתי המשפט בגישה מצמצת יתר על המידה ולא אפשרו לנישומים להעלות טענות ולפיהן אינם בעלי שליטה בחברה (סעיף 3(א)(4) לחוק הערר), וזאת משום שטענות אלו – לשיטת בית המשפט – הינן “בסמכות יחודית” של מנהל הארנונה.

בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נדחתה בקשתו של הנישום, במסגרת בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה ע”י עיריית כפר סבא, להעלות לדיון בבית המשפט את הטענה כי אינו בעל שליטה, וכך היה גם בעניין תט (ראשל”צ) 28511-02-12 ארז בוגנים נ’ עירית ראשון לציון, פורסם בנבו (2013)- שם ניתנה בקשת רשות להגן, אך לא בשאלת היותו של הנישום בעל שליטה.

בשני המקרים קבע בית המשפט כי סמכותו של מנהל הארנונה הינה סמכות יחודית, ומש“עבר זמנה (של העלאת הטענה בנושא זה בפני מנהל הארנונה) – הרי בטל קורבנה”, ולא ניתן להעלות עוד טענה זו בבית המשפט.

יש מקום לאפשר העלאת טענת “אינני בעל שליטה” בבית המשפט

אנו סבורים כי שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה תומכים בסברה שיש ליתן ביד נדיבה רשות להעלות טענה כי נישום אינו “בעל שליטה”, ביד רחבה, ויוסבר:

לרוב, מקום בו הרשות המקומית מייחסת חובות ארנונה לבעל שליטה בחברה, וזאת מכוח חזקת הברחת הנכסיף שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שנישומים נוהגים להתגונן בפני טענות הרשות המקומית בטענות רבות ומגוונות: לרוב הם טוענים כי אינם בעלי שליטה, כי לחברה לא היו נכסים, כי לא הבריחו את הנכסים,  לצד טענות נוספות.

טענות אשר מעלה נישום כנגד חיובו בארנונה, אינן עומדות כל אחת לחוד, ולרוב הן שלובות זו בזו וקשורות זו לזו. ההפרדה בין טענות שדינן להשמע במסגרת השגה למנהל הארנונה, לבין טענות שדינן להידון בבית המשפט, הינה מלאכותית לרוב, שכן לרוב מכלול הטענות של הנישום קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו, באופן שבידודה של כל טענה לחוד וניתובה לערכאה שונה, תקשה על הערכאות השונות – הדנות – כל אחת – בהיבט אחר של טענות הנישום – להבין את התמונה בכללותה.

סעיף 76 לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט לדון בעניין שהובא בפניו, ואינו בסמכותו – אם אותו עניין הינו בגדר “שאלה אגבית” לשאלה העיקרית אשר נדונה בפניו, ואז ידון בעניין שאינו בסמכותו, בסמכות נגררת. הרציונל – לאפשר לדון בשאלות הכרוכות אחת בשניה – גם אם הן בסמכותן של ערכאות שונות – באופן מאוחד, בכדי לא לפצל ולסבך את הדיון; אם כך מאפשר חוק בתי המשפט לעשות, מקום בו לבית המשפט לא מוקנית סמכות, מקל וחומר על בית המשפט לנהוג כך מקום בו מלכתחילה החוק מאפשר לו להכריע אם לדון בנושא, כמו במקרה של סעיף 3(ג) לחוק הערר, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לדון בנושא.

טעם נוסף – הוא שנישומים רבים אינם מיוצגים, ואינם מיודעים, מודעים או מבינים – את האופן שבו יש להגיש השגה למנהל הארנונה, וזאת בשל חוסר הבהירות הקיימת לעניין הסמכות העניינית והעדר מנגנונים יעילים להנגשת המידע הרלבנטי לציבור. הם גם אינם מודעים בהכרח, או ערים לעובדה – כי המנעות מהגשת השגה במועד תחסום אותם, בשלב מאוחר יותר, מהעלאת טענה בבית המשפט. כאשר הנישום נמנע מלהגיש השגה במועד בטענת “אינני בעל שליטה”, ככל שלא היה מודע לכך שהמנעות מהגשת השגה תסתום את הגולל על יכולתו לטעון בהמשך טענת “אינני בעל שליטה”– אין לחסום דרכו מהעלאת טענה זו.

גביית ארנונה על בסיס חזקה סטטוטורית הינה בפני עצמה הליך דרקוני שיש בו חשש לא מבוטל לפגיעה בזכויות יסוד של האזרח. לא ראוי, איפוא, להעצים חשש זה באמצעות מדיניות החוסמת של דרכו של הנישום להעלות טענותיו רק בשל פגם דיוני של אי הגשת השגה במועד.

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

במאמר זה נדון בהתאמתו של הליך סדר הדין המקוצר לתביעת ארנונה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. החל משנת 2004 , העניק המחוקק לרשויות המקומיות סמכות משמעותית המאפשרת להן ביתר קלות לגבות את חובות הארנונה של החברה מבעל החברה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המפנה בתורו לסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), קובע (כשקוראים במשולב הן את הסעיף מחוק ההסדרים ואת הסעיף מן הפקודה) כי מקום בו חברה בע"מ הותירה אחריה חובות ארנונה שלא שולמו, והפסיקה את פעולתה (בין אם ע"י חדילת פעילות ובין אם ע"י פירוק)  – הרי שניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית נגד בעלי השליטה שבה– וזאת מכוח חזקה  סטטוטורית– אשר על בעל השליטה/הנישום לסתור – ולפיה בעל השליטה הבריח נכסים מן החברה – וזאת בכדי להתחמק מן החובה לשלם חובות ארנונה.

הליכי גבייה מנהלית אינם מאפשרים בירור עובדתי נאות

בית המשפט המחוזי (כב’ השופט ד"ר עודד מודריק) קבע בפסק דין (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)), במסגרת עתירה אשר הגישו נישומים, אשר עיריית רעננה ייחסה להם חובות ארנונה בסך של חצי מיליון ₪ בקירוב, כי הליכי גבייה מנהלית, אשר מעצם טבעם אינם מאפשרים הליך בירור עובדתי נאות, אינם האפיק המתאים למיצוי דרישות חובות ארנונה של הרשות המקומית מנישומים לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

נפסק שם, בין היתר:

דרישת קיומו של המנגנון היא מאושיות הצדק הטבעי. שאם לא תאמר כך מכתב הדרישה שיצא מגובה המס מטעם העירייה לנקיטת הליכים מנהליים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) הוא החלטה של רשות מנהלית החותכת עובדות בלי כל יכולת להשיג עליהן. הדבר אינו מתיישב עם שיטתנו המשפטית… דעתי היא שבהעדר מנגנון השגה וערר בהקשר לעובדות הרלוונטיות, אין מקום ואין יכולת ליישם את סמכויות הגבייה המנהלית בנסיבות כגון נסיבות העתירה דנן. במקום זה רשאית העירייה לבוא אל בעלי השליטה בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה ובהיעדר היענות לכך להגיש נגדם תביעה אזרחית. במסגרת התביעה ניתנת, כמובן, לנתבעים  אפשרות להתגונן בטענות עובדה ובטענות משפט ככל שהן שייכות לעניין.

האם סדר דין מקוצר מתאים לבירור השאלות העולות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים?

ואכן, לא אחת נוקטות הרשויות המקומיות בהליך של סדר דין מקוצר, לפי סעיף 202(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984: מכוח סעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, יכולה רשות מקומית לתבוע חובות ארנונה בהליך משפטי מקוצר, אשר במסגרתו, אין לנתבע זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, ועליו להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן, וככל שהבקשה מתקבלת, ההליך נדון בסדר דין רגיל, ברם, ככל שבקשת הרשות להתגונן נדחית, ניתן כנגד הנתבע פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד.

תביעות בסדר דין מקוצר נועדו למקרים שבהם – המחוקק מניח כי אין לנתבע הגנה של ממש כנגד התביעה שהוגשה כנגדו, ועל כן תביעה כזו היא "פסק דין על תנאי מפסיק" – כאשר התנאי המפסיק הינו קבלת בקשת הרשות להתגונן אשר הגיש הנתבע, על ידי בית המשפט. לרוב מדובר בתביעות לתשלום חובות על סכום קצוב, והנחת המחוקק הינה, כי אין מחלוקת על גובה החוב.

מהיכרותנו את חובות הארנונה אשר מייחסות רשויות מקומיות לנישומים – מעטים המקרים בהם חוב ארנונה שלא שולם הינו  ‘חיוב סופי אשר אין עליו מחלוקת’;

נהפוך הוא – לרוב רב השנוי במחלוקת – במקרים אלו – על המוסכם, ובניגוד לחיובי ארנונה לדירות מגורים – שהם מוסכמים ואינם שנויים במחלוקת לרוב – חיובי ארנונה במגזר העסקי הינם חיובים  המורכבים מפרמטרים רבים כאשר בדרך כלל נדרשת לגביהם התדיינות משפטית – בטרם יוכרע החוב הסופי.

ביהמ"ש שלום באשדוד – סדר דין מקוצר אינו מתאים לבירור הסוגיות הקשורות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

לאמיתו של דבר, טענה מסוג זה נטענה – ואף נתקבלה – בעניין תאק (אשד’) 8494-06-10 א. גולדן קראון – ניהול ואחזקות בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2011): באותו מקרה טענו הנישומים, אשר נתבעו על ידי עיריית אשדוד בסדר דין מקוצר לתשלום חובות ארנונה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מכוח היותם בעלי שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, כי סדר הדין המקוצר אינו מסגרת מתאימה לבירור טענות מסוג זה.

כב’ הרשם יניב בוקר פסק:

לטעמי, לא ניתן כלל להגיש תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות או בעלי שליטה בחברה בהליך של סדר דין מקוצר. זאת מאחר ועילת התביעה אינה נשענת על ראייה בכתב או על חיקוק, במובן הטהור של הדברים, כי אם על נסיבות עובדתיות נוספות שאין דרך לאמתן בראשית ראייה בכתב.

כך, למשל, בסע’ 5 סיפא לכתב התביעה, טענה המשיבה כי המבקשים: "עשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי התובעת", ולפיכך, טענה בהמשך כי: "נתבעים 2 ו 3 אינם יכול ליהנות מהגנת מסך שבינם לבין החברה".

טענות אלה אינן טענות המתאימות להידון בסדר דין מקוצר, שכן הן מבססות עילה של מרמה, התחמקות או הרמת מסך, ואינן מבוססות על ראשית ראייה בכתב ו/או נובעות באופן ישיר מחיוב על פי חיקוק task software.

הרמת מסך דורשת הליך משפטי ‘שלם’ ולא חלקי

עמדה זו של כב’ הרשם יניב בוקר מתיישבת עם עקרונות היסוד של השיטה – אכן, מקום בו טענת הרשות המקומית לקיומו של חוב ארנונה נשענת על טענות מסוג הרמת מסך סטטוטורית, נדרש הליך משפטי של ממש לבירור הטענות, ואין מקום לבררן בסדר דין מקוצר.

עם זאת, יש לציין בפועל, במרביתם של המקרים,  אין לקביעה זו משמעות, וזאת משום שממילא, על פי הפסיקה, ככל שלנתבע בסדר דין מקוצר הגנה – שאינה הגנת בדים (ע"א 10189/07 ששון נ’ בנק המזרחי (לא פורסם)) – תינתן לו רשות להתגונן. רשויות מקומיות מגישות, כמעט באופן סדרתי, תביעות כנגד נישומים לתשלום חובות ארנונה, בסדר דין מקוצר או אף במסגרת תביעה על סכום קצוב במסגרת מנגנון ההוצאה לפועל, וברובם של המקרים, ניתנת רשות להתגונן – וזאת לפי ההלכה ולפיה – די בכך שהגנתו האפשרית של הנתבע אינה הגנת בדים.

ועם זאת, פסיקתו של כב’ הרשם יניב בוקר מקבלת נפקות אופרטיבית באותן נקודות שבהן תביעה בסדר דין מקוצר מעניקה לתובע בסדר דין זה, יתרונות על פני תובע רגיל (כגון, יכולת התובע לבקש במעמד הדיון בבקשת הרשות להגן, הטלת עיקול על נכסי הנתבע תוך שהוא פטור ממתן ערובה, וזאת מכוח תקנה 207 לתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך, מן הראוי שעמדתו של כב’ הרשם בוקר, תקבל את משקלה הראוי, בבואם של בתי משפט השלום השונים ברחבי הארץ להכריע בשאלת התאמת ההליכים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להידון בסדר דין מקוצר.

אנו סבורים שעמדתו של כב’ הרשם בוקר מציעה מבט  מרענן וראוי לעומת העמדה השגרתית המאפשרת לדון בהליך של סדר דין מקוצר תביעות   של רשויות לייחס לבעל שליטה בחברה שחדלה לפעול את חוב הארנונה של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (לדוגמא בשא (ראשל"צ) 5493/05 מרחב אישי בע"מ נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2005), תאק (אשד’) 50303-07-11 שמחות שלמה אשדוד בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2012)).

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

בלחץ לובי הרשויות המקומיות הקנה המחוקק הישראלי לרשויות אמצעי יוצא דופן בדרקוניותו  לגביית חובות: הגבייה המנהלית. בנוהג שבעולם נושה המבקש לגבות חוב מבעל חובו, נדרש  ראשית לכל לברר את חובו בפני בית המשפט, ולאחר מכן- לאחר קבלת פסק דין לטובתו- לגבות את חובות במסגרת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל. לא כן הרשויות המקומיות אשר זכו בפרורגטיבה בדמות דרך מקוצרת – גבייה מנהלית – אשר מקנה סמכויות גבייה דרקוניות ומרחיקות לכת לרשות, מחד, והגנות דיוניות ומהותיות – במשורה ואגרוף קמוץ – לאזרח הקטן.

לפיכך – בפני הרשות המקומית פתוחים שני מסלולים מקבילים לגביית חובות ארנונה:

האחד – המסלול שבסעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר מאפשר לרשות המקומית להגיש תביעות בסדר דין מקוצר לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

והשני – מסלול הגבייה המנהלית  המאפשר הטלת עיקולים, חילוט כספים ומימוש נכסים.

הגם ששני המסלולים פתוחים בפני הרשות – היא מעדיפה, על דרך הכלל, לנקוט במסלול הגבייה המנהלית, מסלול העלול לפגוע שלא כדין בנישום – ומקצר את הליכי הגבייה כלפי הרשות.

פסק דין שניתן בשנת 2007  ע"י כב’ השופט ד"ר עודד מודריק, בעקבות עתירה מנהלית שהגישו נישומים, (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)) קבע, כי לא ניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית לגביית חוב ארנונה המיוחס לנישום מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המייחס לבעל שליטה בחברה שפורקה ו/או חדלה לפעול"הברחת נכסים".  ובכל זאת, חרף קביעת כב’ השופט ד"ר עודד מודריק באותו עניין, ממשיכות הרשויות בשלהן, ולא אחת נוקטות הליכי גבייה מנהלית כאשר עילת החוב המיוחס לנישום, מבוססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, כאילו לא בא פסק דין זה לעולם.

בחירת אפיק משפטי מתאים – עניין של סבירות

אנו סבורים כי, התנהלותן של הרשות בהקשר זה איננה עולה בקנה אחד עם מנהל ציבורי תקין. גם אם נניח לרגע, וזאת מכוח סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, כי הלכה שנתנה בבית המשפט המחוזי היא אך ורק הלכה מנחה, ואינה מחייבת, עדיין – חובתה של הרשות המקומית למלא אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי נובעת – בין היתר – מחובתה של הרשות המקומית לנהוג בסבירות ובהגינות וכן לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים הנוגעים לעניין הנדון like it. פסק פסק הדין בעניין רובינשטיין הינו בהחלט שיקול נכבד אשר יש לקחתו בחשבון- בבואה של הרשות ‘לבחור’ אפיק ראוי לבירור טענות בעניין חוב ארנונה נטען לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

דיני המשפט המנהלי מטעימים, כי החובה לבחור באפיק המשפטי המתאים בכל מקרה במקרה, הינה נגזרת ישירה של חובת הנאמנות של הרשות המנהלית, המחוייבת, בין היתר, להפעיל את שיקול דעתה בסבירות ובהגינות (בג"ץ 1605/94 טלסינימה בע"מ ואח’ נ’ שרת התקשורת ואח’, פ"ד נב(3) 803 (1998)).

ראוי לצטט את דבריו של פרופ’ זמיר[1] בעמ’ 156-159:

"…כאשר קיימות סמכויות מקבילות, מתעוררת השאלה האם הרשות המוסמכת רשאית להחליט איזו סמכות להפעיל בכל מקרה ומקרה, כפי שיעלה הרצון מלפניה. האם היא רשאית להפעיל פעם סמכות זאת ופעם סמכות זאת באופן מקרי ושרירותי?

…החלטה של הרשות לבחור בין מקורות אחדים אף היא החלטה, וכמו כל החלטה מנהלית אף היא כפופה אף היא לכללים משפטיים ונתונה לביקורת שיפוטית, ויהיה שקול הדעת הכרוך בהחלטה רחב ככל שיהיה. בהתאם לכך יש לומר כי ההחלטה של הרשות המנהלית לבחור במקור מסוים מבין מקורות אפשריים כפופה למבחנים המקובלים, ובין היתר, עליה להיות מונחית על-ידי שיקולים עניינים, ועל ידי שקולים ענייניים בלבד, ולהתקבל בתוך מתחם הסבירות".

יתירה מכך – אנו סבורים שחובות ההגינות, הסבירות והנאמנות אשר מוטלות על הרשות המקומית ביחסיה עם האזרח, מחייבות אותה לבחור, מניה וביה, במקרה של חובות ארנונה שהיא מייחסת לנישום מכוח היותו בעל שליטה בחברה שחדלה לפעול– וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – במסלול אשר מכיל בתוכו באופן מובנה מנגנון דיוני לבירור עובדות – הוא המסלול של תביעה אזרחית מסודרת בבית משפט, אשר במסגרתה יש דין ויש דיין וישנו הליך מסודר לבירור עובדתי של הטענות אשר מייחסת הרשות לנישום.

[1]  יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, נבו הוצאה לאור (תשנ"ו- 1996)

מאת: יאיר ממן, עו”ד; ענבל בר-און, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ”ג– 1992 (להלן: “חוק ההסדרים“) תוקן בשנת 2004במסגרת סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004, בתיקון אשר נשא עימו בשורה מרה לנישומי הארנונה שהם בעלי שליטה בחברות שחדלו מפעולתן.

הסעיף החיל באופן חלקי את הוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: “פקודת מס הכנסה”) על הליכי גביית ארנונה אשר נוקטות הרשויות המקומיות, ובמה דברים אמורים?

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מאפשר לרשויות המס לגבות מסים אשר לא שולמו, באופן ישיר, מבעלי השליטה בחברה, וזאת מתוך חזקה שבדין, אשר ניתנת לסתירה, ולפיה – בעלי השליטה בחברה, כביכול, הבריחו נכסים מן החברה, וזאת לצורך התחמקות מתשלום מס;

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה חל גם ביחס לחובות ארנונה החל משנת 2004

החל מיום 1.1.04, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, חל ביחס לחובות ארנונה לרשות המקומית, בשינויים המתחייבים;

יצוין, כי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, מכיל בתוכו, לצד סעיפי חרב, אשר יש להם השלכה קשה ככל שהדבר נוגע לזכות הקניין של הפרט, גם סעיפי מגן, המרסנים את כוחה של הרשות בבואה לגבות מס מן הנישום, ומטעם עלום כלשהו- רבים מסעיפי המגן לא נקלטו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולמעשה, הרשויות המקומיות, אשר לרשותן עומדים אמצעי גבייה דרקונים ומרחיקי לכת בפגיעתם בזכויות הפרט (“גבייה מנהלית”), קיבלו,  חרף אי הריסון שנקטו עד כה – אמצעי נוסף, אשר מקנה להן כוח (רב מידי, לטעמנו), ביחס לנישומים.

בעיות חוקתיות קשות מנשוא

אין צורך להיות משפטן – בכדי להיווכח שהחוק מעורר בעיות חוקתיות קשות – של פגיעה אשר על פניה – אינה פגיעה מידתית – בזכות הקניין של בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול– וזאת – תוך הגנות פרוצדורליות רזות, אנמיות, אנורקטיות כמעט – או בקיצור, לא מספיקות;

לא בכדי – נישומים רבים אשר נחשפו להליכי גבייה מנהלית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, העלו, בין יתר טענותיהם, בפני בית המשפט – את הטענה ולפיה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו חוקתי, וזאת היות והוא פוגע באופן בלתי מידתי בקניינם הפרטי של בעלי שליטה בחברות– וזאת – שלא לתכלית ראויה – וללא הגנות דיוניות ראויות.

 במספר מקרים נדרשו בתי המשפט בישראל, בין אם אלו בתי משפט שלום, ובין אם אלו בתי משפט מחוזיים, לשאלת החוקתיות של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים;

 נציג כאן שתי החלטות של בתי משפט, האחת – החלטת בית משפט השלום ברשל”צ (בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006)) והשנייה, של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007) – אשר נדרשו לדון – ולפיכך דנו – בשאלת החוקתיות של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

“אין צורך להרחיב על מצבן העגום של חלק גדול מן הרשויות המקומיות בישראל”

בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) נפסק כי:  

עיון בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (הצעות חוק  – הממשלה מס’ 64 מיום 3.11.2003) מגלה כי הצעת החוק הייתה לגבות את הארנונה העסקית אשר לא שולמה ע”י חברה –  דווקא מבעלי הנכס אשר בגינו הארנונה לא שולמה. הצעה זו לא התקבלה על דעתו של המחוקק כמות שהיא, ולבסוף המחוקק בחר בפתרון שונה, זה המעוגן היום בסעיף 8(ג).

ואולם, בדברי ההסבר נומקה תכלית החקיקה העומדת ביסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נימוק שניתן להסתייע גם לחקיקה הנידונה, אף אם הפיתרון שהתקבל שונה מהנוסח שהוצע. נאמר שם כי השינוי בחקיקה מוצע כדי: “למנוע מצבים בהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו.”

אין צורך להרחיב על מצבם הכלכלי העגום של חלק גדול מהרשויות המקומיות בישראל.

מצב זה קיבל, למשל, ביטוי מפורש בחוק יסודות התקציב (תיקון מס’ 31 והוראת שעה) התשס”ד – 2004. על פי חוק זה מוקנית לכספים שגבתה עירייה (המצויה בהליך של הבראה ע”פ החוק) חסינות מפני עיקולי צד ג’ של נושיה. הרקע לחקיקת החוק מובא בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע”א 10233/04עיריית יהוד נ’ י.ר.א.ב. שירותי נוי 1985 בע”מ (טרם פורסם):

“בשנות ה-80 חל שינוי מרחיק לכת במעמדו של השלטון המקומי בישראל אשר מקורו בתהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. רשויות מקומיות רבות החלו לממן בכוחות עצמן, ממקורות הכנסה עצמאיים, יותר ויותר מפעולותיהן, ובכלל זה שירותים שהן חייבות לספק לתושביהן על פי חוק. תהליך זה כונה בספרות “ביזור פיסקלי” (בלנק, משפט השלטון המקומי, ביזור ואי שוויון מרחבי בישראל, משפטים לד 197, 219-220, 226). במקום להתבסס על העברות כספים ממשלתיות, שמקורן במיסוי כלל ארצי, החלו רשויות מקומיות להיבנות יותר ויותר על מקורותיהן הן, והשתתפות המדינה בהוצאותיהן הלכה ופחתה (וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, כרך ב’, מהדורה 5, 1998, עמ’ 537-544). בתהליך זה של חתירה לעצמאות כלכלית הולכת וגדלה של השלטון המקומי לא כל הרשויות המקומיות עמדו. היו כאלה שלא עמדו באתגר שהונח לפתחן, ונקלעו לקשיים כלכליים חמורים (בלנק, שם, עמ’ 243). שנת 2004 היתה שנת משבר לשלטון המקומי בישראל. קשיים מינהליים, תקציביים ואחרים העיקו על הרשויות המקומיות לאורך שנים רבות, אולם לקראת שנה זו הגיעו הדברים לידי שבר של ממש, אשר הצריך התערבות של השלטון המרכזי. על רקע המשבר הכלכלי שפקד את השלטון המקומי, נפתחה יוזמת חקיקה ממשלתית אשר נועדה לחלץ את הרשויות המקומיות במשבר מן המצוקה הכלכלית הקשה בה היו נתונות. ביוני 2004 הוגשה מטעם הממשלה הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס’ 31 והוראת שעה) (ייעוד כספי הקצבות לרשות מקומית), התשס”ד-2004 (הצעות חוק הממשלה, 108, תשס”ד, 496) הצעה זו נועדה לתת מענה לפגיעה המתמשכת באותם תושבי הרשויות המקומיות שלא זכו לקבל שירותים עירוניים חיוניים בסיסיים, ונוכח העיכוב הרב שחל בתשלום שכר עבודה לעובדי הרשויות.”

“אין מים, אין חשמל, ואי אפשר לעמוד בזה”

בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית הנ”ל נאמרו דברים מאלפים בעניין זה:

“רשויות מקומיות רבות נמצאות במשבר תקציבי, ומתקשות לספק שירותים חיוניים לתושביהן ולשלם שכר באופן סדיר לעובדיהן. חלק ניכר מהרשויות המקומיות נמצאות בגירעון, ואין להן הכספים הדרושים לפירעון חובות העבר, ולתשלומים שוטפים, ובכלל זה לתשלום משכורות לעובדיהן.”

ובדיון שנערך במליאת הכנסת ביום 9.6.04, בו נדונה הצעת החוק האמורה, הסביר יו”ר ועדת הכספים, חה”כ הירשזון, את הרקע לחקיקה זו:

“הצעת החוק הזאת באה לפתור את נושא המשכורות ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות… בזמן האחרון אנחנו עדים לכך, שברשויות מסוימות רבות, שמספרן גדל כל יום, מנתקים את החשמל, לבתי הספר אין מים, אין חשמל, ואי אפשר לעמוד בזה…”

נוכח דברים אלה נראה כי עיתוי חקיקתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2004) אינו מקרי. אין ספק בעיני, כי זוהי הוראת חוק שנחקקה על רקע הדברים האמורים לעיל, והינה משתלבת עם החקיקה הנ”ל.

נראה, כי באמצעות שינוי החקיקה שהתקבל לבסוף, רצה המחוקק להעמיק את גביית הארנונה ולשפר את מצבם הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות בישראל, בכך שאיפשר את גביית חוב הארנונה העיסקית במישרין מבעלי עסקים אשר הפסיקו את פעילותם.

החקיקה נעשתה על מנת להפסיק את המצב בו הרשויות המקומיות נותנות משירותיהן לאותם עסקים מחד, אך מאידך אינן מצליחות לגבות את הארנונה המגיעה להן, ועומדות בפני שוקת שבורה במקרים כגון אלה, נוכח העובדה שעל פי פקודת העיריות רק המחזיק בנכס – שהוא במקרים הרלוונטיים תאגיד חסר כל – חייב בארנונה בגין הנכס.

לאחר שבית המשפט סוקר, בעניין פנסו, את תכלית החקיקה, הוא נפנה לשאלה באם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – מידתי הוא:

ביהמ”ש: סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – מידתי

בענייננו: המחוקק קבע שורה של שסתומים לתחולתו של סעיף 8(ג):

ראשית, החוק אינו חל על דירות שמשמשות למגורים. למעשה, הוא חל רק על נכסים עסקיים בלבד;

שנית, החוק יחול רק במקרים בהם החברה המחזיקה הפסיקה את פעילות העסקית. כך למשל, לא ניתן לתבוע את בעלי השליטה, מקום שהחברה העתיקה את פעילותה העסקית למקום אחר, אך לא הפסיקה אותה.

שלישית, החבות בגין החוק צומחת רק לגבי בעלי עניין שיש להם אינטרס של ממש בחברה. לא כל בעל מניות המחזיק בשיעור קטן בהון המניות של החברה חב בחובות הארנונה באורח אישי.

כך למשל, אם לאותו בעל מניות שיעור אחזקות קטן בחברה, או שאין לו כח למנות מנהל בה, ולמעשה אפשרויות מימוש ההנאה שלו מפירות הצלחתה של החברה אינה גבוהה – הרי שלא תוטל עליו החבות הנידונה.

רק בעל מניות מהותי אשר פוטנציאל השפעתו על פעילותה העסקית של החברה הינה משמעותית – חשוף לתביעה.

בשווי לנגד עיני את האינטרסים המתנגשים, דומני שנוסחת האיזון הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עומדת במבחנים שנקבעו בפרשת חוף עזה על ידי בית המשפט העליון.

סבורני כי קיים קשר בין תכלית החוק (העמקת גביית הארנונה) לבין האמצעי שננקט (ירידה לכיסם של בעלי השליטה). סבורני עוד, כי האמצעי שננקט, בראי שסתומי הביטחון הקבועים בהוראת החוק, פוגעת בקניינו של האדם במידה הפחותה ביותר, ונשמר על פיו היחס הראוי בין האמצעי למטרה.

לפיכך, דומני כי בסיכום הכללי הוראת החוק הגיונית להשגת המטרה ושומרת על יחס ראוי בין הפגיעה בזכות הקניין של הפרט לבין האינטרסים המקודמים על פיה.

לסיום אוסיף עוד כי ירידה לכיסם של בעלי השליטה בחברה במקרה של הפסקת הפעילות איננה דבר זר לדינים פיסקליים. ראינו, כי גישה זו קיימת בפקודת מס הכנסה. היא קיימת גם בסעיף 106(ב2) לחוק מס ערך מוסף, תשל”ו – 1975.

לטעמי, מכל האמור לעיל עולה שההוראה עומדת גם ביסוד זה של פיסקת ההגבלה.

השופט מודריק: אין להבחין בין רשות איתנה כלכלית לבין רשות שאינה כזו

גם בפסק דינו של כב’ השופט ד”ר עודד מודריק, מבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007),נדונה שאלת חוקתיותו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים;

באותה פרשה טענו העותרים כי החוק אינו חוקתי, שכן הוא נוקט אמצעים מרחיקי לכת הפוגעים בקניינם של בעלי שליטה בחברה, באופן לא מידתי, שכן, לא כל הרשויות סובלות ממצוקה תקציבית, ואין כל הצדקה להפעיל הוראות חוק מרחיקות אלו ביחס לרשויות אשר אינן סובלות ממצוקה תקציבית, כגון עיריית רעננה:

קובע השופט מודריק בהקשר זה כי:

אולם, אני סבור ששעה ששוקלים את חוקתיות החוק אין צורך לערוך הבחנות בין רשות חזקה לרשות חלשה מבחינה כלכלית שכן במדינת ישראל המשק הציבורי מתנהל כמין מערכת של כלים שלובים. העובדה שרשות מקומית מסוימת מצויה במצב כלכלי מבוסס מאפשרת להפנות תקציבים ממשלתיים לרשות אחרת המצויה במצב כלכלי גרוע. הרשות המבוססת צריכה כדי לשמור על מצבה וכדי לא להרע עוד יותר את מצבן של הרשויות החלשות להשתמש באותם כלי גבייה מיוחדים שחוק ההסדרים העמיד לרשותה.

אילו כל רשות הייתה מתנהלת כמין בועה משקית נפרדת שאינה תלויה בתקציבי הממשלה ובמצבן של רשויות אחרות כי אז אולי היה טעם בטיעוני העותרים. כיוון שרשות נוגעת ברשות ומן הכלי המלא של האחת נמצאת השנייה נהנית, אפשר לקבוע שהתכלית החוק שורה על הרשויות כולן ותכליתו היא הרי אליבא דכוליא עלמא תכלית ראויה. 

לעניין שאלת המידתיות, קובע כב’ השופט ד”ר עודד מודריק, כי:

כדי לקבוע שחוק הוא חוק חוקתי אין די בכך שתכליתו ראויה אלא יש גם צורך בבדיקת מידתיותה של הפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חוקתיות מוגנות. לפי הפרשנות שנתתי בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים דומה לי שהפגיעה בקניין הפרטי העולה ממנו היא מידתית…אולם, הברחת הנכס בנתונים של הפסקת פעילות של החברה הפרטית לבעל השליטה מראה על הזהות המתקיימת בין החברה לבעליה. בעל השליטה והחברה הפרטית הם למעשה ישות משפטית זהה ולכן מוצדק במקום שהחברה שומטת מידיה נכסים ומעבירה אותם לבעלי כדי לחמוק מתשלום מס או ארנונה, לגבות מן הבעלים את החוב כאילו הוא החברה. כללו של דבר לא מצאתי בסיס ראוי להשתית עליו קביעה כי הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים אינה חוקתית ואני דוחה טענה זו.

את עמדתנו בשאלת חוקתיותו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נציג ברשומה נפרדת.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשויות מקומיות אמצעי מקוצר ויעיל לגביית חובות ארנונה מחברות אשר שכרו נכסים: על פי הסעיף, ניתן יהא לגבות את חובות הארנונה באופן ישיר מבעלי השליטה בחברה אשר חדלה מפעילותה ו/או התפרקה, וזאת מכוח חזקה, המעוגנת בסעיף, ולפיה בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסי החברה וזאת מתוך מטרה, כביכול, לחמוק מתשלום חובות ארנונה: בעל שליטה בחברה המבקש לסתור חזקה זו, הנטל עליו להוכיח כי לא הבריח את נכסי החברה, וכי לא נטלם לידו ללא תמורה.

לשונו של הסעיף קובעת כי:

“על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;”

הסעיף מפנה להוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר מאפשרות לגבות מס באופן ישיר מבעלי שליטה בחברה, וזאת מתוך הנחת יסוד, המעוגנת בסעיף, ולפיה, בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים, וככל שמבקשים המה לסתור חזקה זו, הנטל עליהם לעשות כן. החל מיום 1.1.2004, הוראות אלו מפקודת מס הכנסה, חלות גם על חובות הארנונה של חברות, וניתן לגבות חובות אלו באופן ישיר מבעלי השליטה בחברה, בהינתן התנאים האמורים בסעיף 110א(א) לפקודת מס הכנסה.

על אף לשונו הברורה של הסעיף, הרשויות מנסות את מזלן

על אף לשונו הברורה של הסעיף, ולפיה, לא ניתן לגבות באמצעותו, אלא חובות ארנונה (היינו, לא ניתן באמצעות הסעיף לגבות חובות מכל סוג אחר לרשות המקומית כגון מים, ביוב, אגרות, היטלים וכיו”ב) – ניסו לא מעט רשויות מקומיות את מזלן, והגישו תביעות כנגד בעלי שליטה בחברות, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, גם בגין חובות מקשת רחבה של סוגים: מים, ביוב, היטלים, אגרות ועוד.

בעניין בשא (ראשל”צ) 5493/05 מרחב אישי בע”מ נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2005), מעמיד בית המשפט הלכה על מכונה, וקבוע כי  אין כל מקום להרחיב את המונח “ארנונה” לחיובים אחרים, וזאת נוכח לשונו הברורה של סע’ 8(ג) הנ”ל המתייחס לארנונה כללית שהוטלה לפי סע’ 8(א) לחוק.

נימוק נוסף המחייב את המסקנה שאין לאפשר את הפעלת הסמכות לגבי חובות שאינם חובות ארנונה נעוץ בזכויות יסוד חוקתיות ובפרט ההגנה על זכות הקנין. בשורה של פסקי דין נקבע כי כאשר מדובר בקניינו הפרטי של אדם, אין להרחיב את הירידה לקניינו הפרטי, מעבר לקבוע בחוק מכוח היסקים לוגיים או גזירות שוות למיניהן. יישום המנגנון הקבוע בסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים נקבע ביחס לחובות ארנונה בלבד ואין בהם את הכוח לרדת לקניינו הפרטי של אדם ביחס לחובות אחרים.

על עורכי הדין המייצגים את הרשויות המקומיות מוטלת חובה לוודא שההליך שהם נוקטים בשם הרשות עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיו, אין פוגעים בזכות הקניין של אדם (המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד זה), אלא לפי חוק או על פיו. משאין חולק כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו מסמיך את הרשויות המקומיות לרדת לקניינם הפרטי של בעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול, בגין חובות שאינם חובות ארנונה, יש לפרש את הסמכות בצמצום ולגבי חובות ארנונה בלבד.

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מאפשר לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה, וזאת כחריג לכלל ולפיו חובות שמשאירה אחריה חברה – יגבו מן החברה עצמה, אך לא מבעלי השליטה שבה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מקים לרעת בעל השליטה בחברה “חזקת הברחת נכסים”, אשר משמעותה היא – שבעל השליטה בחברה נחשב בעיני הדין כמי שהבריח את נכסי החברה, וזאת – עד שיוכיח אחרת, והנטל על בעל השליטה בחברה להוכיח זאת.

ככלל, ככל שעסקינן בחובות של חברה לנושיה, הדרך היחידה המאפשרת לגבות את החובות מבעלי השליטה עצמם ולא מן החברה, היא באמצעות הליך של ‘הרמת מסך’ מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999.

עד לשנת 2004 – החריג היחיד לכלל זה נבע מסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ולפיו – ככל שלחברה חובות לרשויות המס, ניתן לייחס לבעלי השליטה בחברה חובות אלו, ללא צורך בהליך של הרמת מסך. החל משנת 2004, אז תוקן חוק ההסדרים משנת 1992, והוסף לו סעיף 8(ג), רשויות מקומיות יכולות לפעול לגביית חובות ארנונה באותו אופן שבו רשויות המס יכולות, מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה; כלומר, רשויות מקומיות יכולות לייחס לבעלי השליטה בחברה את חובות הארנונה של החברה, וזאת ללא כל צורך בהליך ‘רשמי’ של הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, וזאת מכוח חזקה המעוגנת בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולפיה, בעל השליטה החברה הבריח את נכסיה, כביכול, וזאת בכדי לחמוק מתשלום חובות ארנונה.

האם יש להגביל את גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו?

באופן טבעי, ה’גזירה’ החדשה הולידה אינספור התדיינויות בין הרשויות המקומיות לבין בעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול ואשר הותירו אחריהן חובות ארנונה לא משולמים. המחלוקות נסבו על מספר נושאים, כגון – קביעת נטלי ההוכחה,  תחולת החזקה , הדרכים לסתור את חזקת הברחת הנכסים, ועוד.

אחת השאלות אשר נתעוררה בהקשר זה בפסיקה, הינה השאלה – האם הרשות המקומית יכולה לגבות מבעל השליטה חובות עד לגובה הנכסים שהוברחו, או עד לגובה חוב הארנונה, גם אם הוא עולה על שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה;

השאלה הזו מעוררת קושי, שכן מובלעת בתוכה הנחת יסוד, ולפיה, נכסים כבר הוברחו. אלא מאי, שהפסיקה חלוקה בשאלה האם על הרשות המקומית הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים בעת שנתפרקה, או שמא, על בעלי השליטה בחברה שלהם מיוחסים החובות, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להוכיח שלא היו לחברה נכסים בעת פירוקה. במילים אחרות, אין עדיין הכרעה ברורה בפסיקה באם – הנטל להוכיח שהיו לחברה נכסים, מוטל על הרשות המקומית אם לאו.

מחלוקת פסיקתית

ככל שמתבררת – לאחר דיון הוכחות כדבעי – השאלה באם היו לחברה נכסים אם לאו – עולה שאלה המשכית, והיא – האם ניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה שחדלה לפעול את חובות הארנונה – עד לגובה הנכסים, או מעבר לכך:

גם בסוגיה זו, התעוררה מחלוקת בפסיקה: בעוד שבמספר פסקי הדין נקבע כי הרשות המקומית רשאית לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר היו לחברה בעת פירוקה/חדילת פעולתה, הרי בפסקי דין אחרים נפסק כי ניתן לגבות את מלוא חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ללא כל קשר לשווי הנכסים שהיו ברשות החברה בעת פירוקה; פסקי דין נוספים מציעים פתרונות ביניים, חלקם אף יצירתיים במיוחד:

הגישה המקלה עם הנישום – גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו

בעניין תא (י-ם) 14030-08 עיריית ירושלים נ’ בד רץ בע”מ, פורסם בנבו (2013) נפסק לעניין זה, כי יש לגבות חובות ארנונה מבעלי השליטה בחברה, עד לגובה הנכסים אשר היו ברשותה בעת פירוקה:

אין בידי לקבל טענה זו. סבורה אני כי הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היא כשעור הנכסים, ולא כגובה החוב. מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי “לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה…” והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג’ לצורך ההתחמקות ממס (ר’ ע”א 2755/08דליה פלח נ. פקיד השומה תל אביב 3) [פורסם בנבו] .

גישה דומה ננקטה גם בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011).

הגישה המחמירה עם הנישום – יש לגבות את החוב במלואו, ללא קשר לשווי הנכסים אשר הוברחו

לעומת זאת, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נפסק אחרת: “לפי הוראת חוק ההסדרים, הרשות המקומית  רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה”.

השופט מודריק – גישת ביניים יצירתית

בפסק הדין בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007) ניתן למצוא ‘גישת ביניים’ יצירתית:

מחד, נקבע כי לרשות המקומית הזכות לגבות את חובות הארנונה עד מלוא גובה חוב הארנונה עצמו, ללא כל תלות בשווי הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה:

היקף הזכות לגבות – המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים רק את הוראת סעיף קטן [א] של סעיף 119א לפקודה. סעיף קטן [ג] של סעיף 119א לפקודה לא הוכלל בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. כיוון שסעיף קטן זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג’ לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו, ברי שמכלל לאו שומעים הן. אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמיעה שהרשות מותרת בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו. סיכומה של נקודה זו הוא זה. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית).

מאידך,  מוסיף בית המשפט וקובע כי הגם שגביית חוב הארנונה לא תוגבל לגובה שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה, היא תוגבל בדרך אחרת:

למעלה מכאן חרצתי דעתי שגביית חוב הארנונה של חברה פרטית  מבעל השליטה בה אפשרי רק בהתקיים כל נסיבות סעיף 119א[א] לפקודה בשינויים המחויבים מן העניין. הווה אומר שבעניין כבענייננו הירידה אל קניינם של בעלי השליטה בחברת הישגים אפשרית כאשר מתברר שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה (בנסיבות של העברת נכסים בתמורה חלקית אפשרות הירידה אל קניינו של בעל השליטה מצטמצמת באופן יחסי לפער שבין התמורה המלאה לתמורה החלקית).

במילים אחרות, בית המשפט קובע כי ככל שנעשתה הברחת נכסים חלקית (היינו, בעל השליטה קיבל לידיו נכס בתמורה חלקית), הרשות המקומית תוכל לגבות חובות ארנונה – אמנם לא עד לגובה הנכסים שהוברחו, אלא באופן חלקי בלבד, לפי השיעור מגובה הנכס – אותו קיבל בעל השליטה ללא תמורה: כלומר, אם בעל שליטה, לדוגמא, קיבל לידיו נכסים ושילם עליהם תמורה חלקית בסך של 60% מערך הנכס, הינו, בוצעה הברחת נכסים ביחס ל 40% משווי הנכס, תוכל הרשות המקומית לרדת לקניינו הפרטי של בעל השליטה בחברה, עד לשיעור של 40% מגובה חוב הארנונה המיוחס לו מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

סיכום

יש להשית את הלב לכך, שהן לפי פסק הדין בעניין רובינשטיין והן לפי פסק הדין בעניין בד רץ, שיעור החוב אשר יכולה הרשות המקומית לגבות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, קשור בקשר הדוק או לשאלת גובה הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה או לשאלת גובהו של החלק היחסי שבנכס, אשר נמסר ללא תמורה לבעל השליטה שבה.       מכאן עולה ומתבקשת המסקנה שיש להטיל על הרשות המקומית חובה שבדין לערוך בירור עובדתי מקדמי – תחילה – הן בקשר לשאלת קיום הברחת הנכסים, והן בקשר לשאלת שיעור הברחת הנכסים, ככל שהייתה כזו, וזאת בטרם תפעל להפעלת הסמכות הנתונה לה לפי חוק ההסדרים.

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה שחדלה לפעול (עקב פירוק, לדוגמא), וזאת כחריג לכלל ולפיו – חובותיה של חברה בע”מ תיגבנה מן החברה עצמה, ולא מבעלי השליטה שלה, וזאת ככל שלא בוצע הליך של הרמת מסך.

הסעיף נכנס לתוקף החל מיום 1.1.2004, וזוהי לשונו:

“על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;”

ירידה לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות החבות במס – מעתה גם לעניין חובות ארנונה

כפי שניתן ללמוד מנוסחו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הסעיף נוטל את סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת שניתן לגבות חובות מס מבעלי שליטה בחברות, וזאת בלא להזקק להליך של הרמת מסך, ומחיל אותו, בשינויים המתחייבים, על חובות ארנונה. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אם כן, רלוונטי גם לבעלי שליטה בחברה אשר החברה שבבעלותם שכרה נכסים, והותירה אחריה חובות ארנונה. מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ניתן לגבות חובות מס (והחל משנת 2004, בעקבות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – גם חובות ארנונה), מבעלי שליטה בחברות, בהינתן התנאים החילופיים הבאים:

“(1)      היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)       היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)       מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס כאמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה”.

דיונים רבים בפסיקה

מכל שלושת סעיפי משנה אלו, סעיף המשנה הנדון ביותר בפסיקה הינו סעיף 119א(א)(3)- בניגוד לשני סעיפי המשנה הראשונים, העוסקים בהברחת נכסים אמיתית – הרי שסעיף המשנה השלישי, סעיף 119א(א)(3) – עוסק בחזקה של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה – מן החברה- היינו – לשיטת הסעיף, יראו את בעל השליטה כמי שהבריח נכסים – אלא אם כן הוכיח בעל השליטה אחרת.

זהו הסעיף הנדון ביותר בפסיקה, מן הטעם הפשוט, ולפיו, שבכדי לפעול לגביית מיסים (בין ‘רגילים’ ובין – ארנונה עירונית), מכוח סעיפים 119א(א)(1) ו 119א(א)(2), על רשות המס, או על הרשות המקומית, בהתאם לסוג המס (ארנונה או מס אחר) – להוכיח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים – בין אם לצד שלישי ובין אם לתאגיד אחר.

הקלה עם רשויות המס והחמרה עם הנישום

סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הינו הסעיף אשר מקל – מכל שאר הסעיפים – על רשויות המס או על הרשויות המקומיות לפעול כנגד מי שלשיטתן חב להן במס, בין אם מס ארנונה ובין אם מס אחר; לפי סעיף זה, על הנישום – בעל השליטה בחברה שחדלה לפעול, להוכיח כי לא הבריח נכסים – רשויות המס מצידן, נוקטות הליכי גבייה, ואילו הנישומים הם אלו שנדרשים להוכיח כי “אין להם אחות” (היינו, שלא הבריחו נכסים).

לפיכך, מרבה הרשות המקומית להגיש תביעות כנגד בעלי שליטה בחברות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה בתורו לסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, ויוצא שסעיף זה זכה לתילי תילים של דיונים בפסיקה, וכל מילה ומשפט שלו זכו לפרשנויות, כמספר השופטים אשר ישבו על המדוכה בדונם בסעיף חוק זה:

“מהם” – מן הנכסים או מבעלי השליטה?

אחת השאלות אשר נדונות בתדירות גבוהה בפסיקה, הינה השאלה – למה התכוון המחוקק כאשר קבע, במסגרת הסעיף כי “ניתן לגבות מהם את חוב המס”- כאמור, הסעיף מייחס לבעלי שליטה בחברות שחדלו מפעולתן, אשמה של הברחת נכסי החברה לצורך השתמטות מתשלום מיסים בכלל, לרבות מיסי ארנונה, והשאלה אשר עלתה בפסיקה הייתה, האם במילה “מהם” מתכוון המחוקק כי ניתן לגבות מן הנכסים שהוברחו את חוב המס, או שמא, במילה “מהם” מתכוון המחוקק לכך שניתן לגבות מבעלי השליטה אשר להם מיוחסת הברחת הנכסים, את חובות המס.

בניגוד לשאלות אחרות אשר נתעוררו בפסיקה באשר לפרשנות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובאשר לפרשנות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר ביחס אליהן לא הייתה אחידות דעים באשר לפרשנות היסודות השונים של הסעיף, ביחס לשאלה שהצגנו דלעיל, באשר לכוונת המחוקק במונח “מהם”, קיימת בפסיקה, למרבה ההפתעה, אחידות דעים, ולפיה, כשהמחוקק קובע שניתן לגבות “מהם”– הוא מתכוון לבעלי השליטה של החברה, אשר להם מיוחסת חזקת הברחת הנכסים, ולא לנכסים שהוברחו (אם הוברחו), עצמם.

פניה להיסטוריה של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) מעגן בית המשפט את הסברו, מדוע הפרשנות הנכונה היא כי ניתן לגבות את חובות הארנונה “מהם” – היינו – מבעלי השליטה החברה – לאור ההיסטוריה החקיקתית של החוק. וכך בית המשפט קובע:

עיון בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (הצעות חוק  – הממשלה מס’ 64 מיום 3.11.2003) מגלה כי הצעת החוק היתה לגבות את הארנונה העסקית אשר לא שולמה ע”י חברה –  דווקא מבעלי הנכס אשר בגינו הארנונה לא שולמה. הצעה זו לא התקבלה על דעתו של המחוקק כמות שהיא, ולבסוף המחוקק בחר בפתרון שונה, זה המעוגן היום בסעיף 8(ג).

ואולם, בדברי ההסבר נומקה תכלית החקיקה העומדת ביסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נימוק שניתן להסתייע גם לחקיקה הנידונה, אף אם הפיתרון שהתקבל שונה מהנוסח שהוצע. נאמר שם כי השינוי בחקיקה מוצע כדי: “למנוע מצבים בהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו.”

הנה אם כן, פרשנות זו נסמכת על המצב שקדם לחקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ואשר במסגרתו – חברות שכרו נכסים על שם החברה, ולאחר התפרקותן, לא היה ממי לגבות את דמי הארנונה, וממצב דברים זה אשר קדם לחקיקת החוק, ניתן להסיק כי המחוקק נתכוון לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ולא מן הנכסים אשר הם הבריחו (אם הבריחו, ככל שנושא זה יתברר בבית המשפט).

פרשנות זו נתקבלה על דעת מרבית בתי המשפט אשר דנו בנושא (ראו למשל תט (אש’) 41655-09-11 ישראל גרוס נ’ עיריית אשקלון, פורסם בנבו (2011), תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) ו עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007));

אין חולק, שמצב דברים פרשני זה מרע עם הנישום שהוא בעל שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, ואשר חשוף, בחלוף שנים מפירוק החברה, לחיוב אישי בחובות הארנונה שלה;

אמנם ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה – אך במגבלות

פסקי דין מסוימים סייגו תוצאה קשה זו לבעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול, בקובעם, כי ניתן לגבות באופן אישי את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, אולם, אך ורק עד לגובה הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה. ברם, מגמה זו בפסיקה אינה חד משמעית, ובשאלה זו הפסיקה חלוקה. ישנן עמדות בפסיקה אשר קובעות כי מרגע שנקבע שניתן להרים את המסך,  הרמת המסך מורמת ללא מגבלות וממילא אין רלבנטיות לשאלה מה גובה הנכסים שהוברחו על ידי בעלי השליטה, יש לגבות מאותם בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול, את מלוא חוב הארנונה.

התוצאה של הרמת המסך הסטטוטורית ללא קשר לשווי הנכסים שהוברחו הינה תוצאה קשה לאור העובדה שהקביעה בדבר הברחת הנכסים מבוססת על חזקה בלבד. לטעמנו, יש להגביל את פסקי הדין שקבעו הרמת מסך מוחלטת רק למקרים בהם הברחת הנכסים הינה עובדה שהוכחה ולהימנע מלהחילה על מקרים בהם הרמת המסך נקבעה מכוח חזקה בלבד.

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

במאמר זה נדון במחלוקת שהתעוררה בפסיקה בשאלת מהותה של החזקה הסטטוטורית הקובעת שכל עוד לא הוכח אחרת- נקודת המוצא הינה שהתקיימו נסיבות של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה בכל ארוע של חברה שהפסיקה את פעילותה מבלי לשלם את מלוא חובות הארנונה המוטלות עליה.

“חזקת הברחת נכסים” יובאה לדיני הארנונה במסגרת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אשר חדלו מלפעול. החוק קובע חזקה שבדין, ולפיה- בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול הבריחו נכסים, וזאת במטרה להתחמק מתשלום ארנונה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ועל בעל השליטה בחברה אשר מתגונן בפני תביעה לתשלום חוב ארנונה – להוכיח כי לא הבריח נכסים. היות וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עורר אינספור דיונים משפטיים בין נישומים לבין רשויות מקומיות, פרשנותו נדונה לא אחת בפסיקה, תוך ששופטים שונים אשר ישבו על המדוכה ודנו בפרשנות הסעיף – הגיעו למסקנות שונות.

בעוד שבתי משפט מסוימים מצאו כי חזקת הברחת הנכסים כוללת בתוכה – מניה וביה – גם את חזקת קיום הנכסים, בתי משפט אחרים מצאו כי אין חזקה שבדין בדבר קיומם של נכסים, וכי על מנת שתקום חזקת הברחת הנכסים על הרשות המקומית להוכיח את קיומם של הנכסים טרם הוברחו. על המחלוקת בפסיקה בנושא זה פירטנו במאמר ואולי לא היו הנכסים מעולם.

שאלות שלובות

השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי לא היו/היו נכסים לחברה במועד הפסקת פעילותה גוררת אחריה את השאלה כיצד מוכיחים את קיומם/אי קיומם של הנכסים. על אף שעל פני הדברים שאלת נטל ההוכחה ושאלת אופן ההוכחה אינן קשורות אחת לשניה, הרי שבפועל, מדובר בשאלות קשורות המשליכות אחת על רעותה ומהוות, למעשה, ענפי משנה המתפתחים מגישה עקרונית אחת, הכל בהתאם למחלוקת הפוסקים בתחום, כפי שיפורט להלן.

שאלת אופן ההוכחה נגזרת ו/או משליכה על שאלת הנטל. ככל שהנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים – מהם הדרישות והכלים המצויים בידי הרשות המקומית להרים נטל זה; מאידך, ככל שהחזקה שבדין כוללת בתוכה גם חזקת קיום נכסים – מהן הדרישות המוטלות על הנישום להוכיח כי לא היו נכסים לחברה – בעת שפורקה. ומאידך, ככל שהנישום יוכיח כי לא היו לחברה נכסים – ממילא, לא יזקק להוכיח כי לא הבריח נכסים, וזאת היות ואדם אינו יכול להבריח את מה שאין לו. מאידך- אם הנטל על הרשות להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה, וככל שהיא תכשל מלהוכיח כי היו נכסים- או אז, ממילא לא תקום חזקת הברחת הנכסים; או במילים אחרות- ככל שתוכח השאלה המקדמית – באם היו/לא היו נכסים, בין אם לטובת הנישום ובין אם לטובת הרשות המקומית- בהתאם לתוצאת הבירור העובדתי תקום או תיפול חזקת הברחת הנכסים.

נבחן, לפיכך, את גישת בתי המשפט בנושא:

בתי משפט אשר נקטו גישה מקלה כלפי הנישום

בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011) (להלן: “ירון אירועים”) נפסק כי על הרשות המקומית הנטל להוכיח את קיומם של הנכסים. ניסיונה של העירייה לטעון כי עצם הזכות החוזית לפעול במושכר הינה נכס שנכלל בחזקה הסטטוטורית נכשלה משום שבית המשפט מצא שזכות חוזית זו, בנסיבות המקרה דשם, אינה בעלת ערך כספי. גם הטענה ל”חזקת קיום נכסים
נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק שמדובר בטענה על דרך ההשערה ללא תימוכין בחומר הראיות.

גם בעניין הפ (ת”א) 200981-08 אייל סיני נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010) נפסק- כפי שנקבע בעניין ירון אירועים”- כי זכות חוזית תבחן לפי ערכה בפועל לאחר פירוק החברה; כמו כן, נקבע כי הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים מוטל על הרשות המקומית. כן נפסק באותו עניין כי בהדרשות למאזני החברה, לצורך בדיקת מצבת נכסיה בעת פירוקה, יש להתייחס גם להתחייבויות – ולא רק לנכסים עצמם. דברים ברוח דומה נפסקו גם בעניין הפ (ת”א) 8947-12-09 סאמי ותד נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010);

דומה כי מקום בו בתי המשפט הפגינו ‘גישה רכה’ כלפי נישומים, בנוגע לשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים (היינו, בתי משפט אשר סברו כי הנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה מוטל על הרשות המקומית), גישתם המשיכה להיות ‘פרו-נישום’ גם בשאלת דרכי ההוכחה.

בתי משפט אשר נקטו גישה נוקשה ומחמירה כלפי הנישום

מאידך, ערכאות אשר הפגינו גישה נוקשה כלפי נישומים בשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים, בכך שביטאו עמדתם ולפיה, על הנישום מוטל הנטל להראות כי לא היו לחברה נכסים בעת חדילת פעילותה, הפגינו, בהתאמה, גם גישה נוקשה כלפי נישומים ככל שדרכי ההוכחה נדונו:

כך לדוגמא, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010), נקט בית המשפט גישה נוקשה בשאלת דרכי ההוכחה: כב’ הרשם צחי אלמוג סבור כי נישום אשר חפץ לסתור את חזקת קיום הנכסים (חזקה שבתי המשפט אחרים כלל לא הכירו בה) – נדרש לפירוט רב מאד בבקשת הרשות להגן והוא הטיל לחובתו של הנישום את העדרו של מאזן מבוקר הנדרש לצורך סתירת החזקה.

גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 23135-01-10 עיריית רעננה נ’ שמשון קאופמן, פורסם בנבו (2013) ‘מככבת’ הגישה הנוקשה כלפי הנישום כאשר  כב’ השופטת יעל בלכר סבורה, באותו מקרה, כי חלה לרעת הנישום חזקת קיום נכסים, וכי הנטל על הנישום להוכיח כי לא היו לו נכסים במועד פירוקה של החברה, חל עליו. בית המשפט באותו עניין קובע סטנדרט גבוה ביותר, כמעט בלתי ניתן להשגה, כאשר הוא קובע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת נכסי החברה בעת חדילת פעולתה במונחי ברוטו – היינו – מצבת הנכסים, אך ללא קיזוז ההתחייבויות. לשיטת בית המשפט “הקונסטרוקציה המשפטית של הברחת נכסים, מתאימה ורלבנטית לנכסים חיוביים ולא לנכסים שליליים או לתחשיב של נכסים נטו, לאחר קיזוז החובות”

גישה נוקשה דומה הודגמה גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) – שם קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת חדילת פעילותה, מוטל על הנישום, בעל השליטה בחברה. גם שם נקבע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת הנכסים של החברה במונחי ברוטו ולא במונחי נטו.

המקור לגישות השונות

אין ספק שהפסיקה נעדרת אחידות דעים בשאלת נטל ההוכחה כמו גם בשאלת אופן  ההוכחה. מאידך, מתקבלת תחושה שקיימת עקביות ואחידות באותם בתי משפט בהתייחסותם לשאלות אלה, עקביות המאפשרת לחלק ולסמן את בתי המשפט לאלו המקלים עם הנישום לעומת אלו המקלים עם הרשות המקומית.  ניתן להגדיל ולומר כי ההבדלים נובעים מגישות שונות להבנת מהותה ותכליתה של חזקת הברחת הנכסים. מי שיראה בחזקה זו קונסטרוקציה שכל תכליתה להסיר את מסך ההתאגדות מעל פניה של כל חברה שלא שילמה את חובות הארנונה- יגביר את הנטל על הנישום ויהפוך את האפשרות להינצל ממלתעותיה של קונסטרוקציה זו כמשימה כמעט בלתי אפשרית. מי שיראה בחזקה זו כהקלה דיונית גרידא שכל תכליתה להעביר נטלי ראיה בשאלת קיומה של הברחת נכסים- יצמצם ויתחום את ההקלה לגבולות ברורים הרלבנטיים אך ורק להעברת נטל ההוכחה המטילים על הנישום להראות כי לא הוברחו על ידו נכסים. על פי גישה זו, נקודת המוצא היא שאין להטיל על בעל שליטה חובות כלשהם- גם חובות ארנונה- כל עוד מדובר בחברה שהפסיקה את פעילותה בשל כשלון עיסקי במהלך הרגיל של העסקים ולא בנסיבות חמורות של תרמית והברחת נכסים , הא ותו לא!

אנו סבורים, כי חוסר האחידות העקבי בפסיקות בתי המשפט אינו מצב בריא למערכת המשפט ועלול אף להביא לפגיעה באמון האזרח בשלטון החוק. קיומן של גישות מחמירות לעומת גישות מקילות עלול אף לתמרץ רשויות להגיש תביעות בבית משפט הידוע כתומך בעמדתן באופן הפוגע בשלטון החוק וטוהר ההליך השיפוטי. נראה, כי בהעדר הלכה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון יש לשאוף לקיומן של הנחיות מנהליות ברורות אשר יצרו ודאות הן אצל הרשויות, הן אצל הנישומים והן אצל בתי המשפט.

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים  אשר תוקן במסגרת הוראות סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004) – יצר מצב חדש עבור בעלי שליטה בחברות אשר שכרו נכסים, ואשר הותירו אחריהן חובות ארנונה.

בעוד שעד לרגע שנרשמה החברה כמחזיקה בנכס, נחשבה היא כמחזיקה לכל דבר ועניין בנכס, לרבות לצורך תשלום חובות ארנונה, הרי שהחל מיום 1.1.2004, פני הדברים השתנו; בעוד שטרם תאריך זה – ככל שהחברה אשר נרשמה כמחזיקה בנכס מקרקעין – לא שילמה את תשלומי הארנונה שחבה היא בגין הנכס – וככל שהחברה התפרקה ו/או הגיע לחדלות פירעון – עמדו הרשויות המקומיות בפני שוקת שבורה ולא יכלו לגבות את תשלומי הארנונה מבעלי השליטה בחברה, אלא בכפוף  להליך משפטי מורכב של הרמת מסך, וזאת לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999.

גזירה לבעלי השליטה בחברות  – ירידה לכיסם הפרטי

החל מיום 1.1.2004 המצב השתנה – לטובת (ויש מי שיאמרו – יותר מידי) הרשויות המקומיות, ולרעת בעלי השליטה בחברה;

החל מיום זה, ככל שחברה הותירה אחריה חובות ארנונה, וככל שאותה חברה הגיע לכדי חדלות פרעון או לפירוק, יכולות הרשויות המקומיות לרדת באופן אישי לכיסם הפרטי של בעלי השליטה, ללא צורך בהליך משפטי של הרמת מסך, שכן זו מעוגנת באופן סטטוטורי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים: על פי לשון הסעיף – אשר מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, רואים את בעלי השליטה בחברה, לצורך גביית חובות ארנונה, כמי שהבריחו נכסים לצורך התחמקות מתשלום חובות ארנונה, אלא אם כן יוכיחו הם אחרת.

הוראות סעיף 8(ג) מהוות גזירה, ולא קלה, בלשון המעטה, בעבור בעלי שליטה בחברות. אם עד כה היו מוגנים הם מפני ירידה לכיסם הפרטי, באמצעות מסך ההתאגדות, אשר אותו לא נקל להסיר, ואשר לצורך הסרתו נדרש הליך משפטי מורכב של הרמת מסך, אשר במסגרתו, על הנושים להוכיח כי בעלי השליטה בחברה גרמו לכשלונה במזיד והשתמשו לרעה במסך ההתאגדות, הרי מאז יום 1.1.2004, אז נכנס סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לתוקף, בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול חשופים להליכי גבייה מצד רשויות מקומיות, מכוח סעיף אשר מניח כי הם הבריחו נכסים מן החברה, עד שיוכח אחרת.

מחלוקת פרשנית

היות והסעיף מקל מאד את הליך הגבייה עבור רשויות מקומיות, מחד, אך מעמיד בסיכון לא מבוטל – בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול, פרשנותו נדונה באופן תדיר בבית המשפט. זהו נוסח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:

“…על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים,  והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל”ב – 1972 (בסעיף זה – עסק) ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו  לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים”.

הסעיף מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), שזהו נוסחה:

“(1)      היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)       היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)        מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס כאמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה”.

האם חזקת הברחת הנכסים פירושה – חזקת קיומם של נכסים?

לצורך רשומתנו כאן, הסעיף החשוב הינו סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, אשר קובע חזקה סטוטורית, ולפיה, בעלי השליטה בחברה אשר חדלה לפעול, ואשר הותירה אחריה חובות ארנונה – הבריחו נכסים (אלא אם יצליח הוא להוכיח אחרת). השאלה שהועלתה לא אחת נוגעת למצב שכיח בו במועד הפסקת פעילותה לחברה לא היו כל נכסים. השאלה הנשאלת – האם הסעיף מניח, במסגרת החזקה הסטוטורית, כי היו לחברה נכסים? שאם לא תאמר כן, הרי שעל הרשות המקומית להוכיח כי היו נכסים, ואחרת – הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת שחדלה לפעול, מוטל על מי שהרשות המקומית מבקשת לרדת לכיסו – בעל  שליטה באותה חברה אשר חדלה לפעול.

הפסיקה חלוקה בנושא, ומתפצלת לשתי עמדות – עמדה אשר סבורה כי הסעיף מניח – במסגרת אותה חזקה שבדין, כי לחברה היו נכסים, ולפיכך – על בעלי השליטה בחברה – אשר הרשות המקומית מבקשת לרדת לכיסם הפרטי- להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת שנתפרקה.

העמדה השניה בפסיקה סבורה כי הנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת שנתפרקה מוטל על שכמי הרשות המקומית: אין כל ספק כי עמדה זו מקלה את דרכם של נישומי הארנונה, וכל בעל שליטה אשר הרשות המקומית מבקשת לרדת באופן אישי לכיסו, מבקש ודאי, כי מקרהו ידון בפני שופט אשר מחזיק בעמדה זו – אשר נוחה יותר לנישום, ואשר יש בה כדי להערים קשיים לא מבוטלים על שכמי הרשות המקומית.

נציג כעת את הנימוק אשר ניתן בפסיקה לכל אחת מן העמדות:

עמדה 1: על הנישום להוכיח כי לא היו לחברה נכסים

בחלק ניכר מפסקי הדין שדנו בנושא, נפסק כי חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקת קיום נכסים. אין חולק כי חזקה זו אינה עולה במפורש מן הדין, וניתן להקישה מן הדין אך ורק בדרך של פרשנות מכללא: ננסה לבחון, איפה, כיצד הוצדקה בפסיקה תוצאה זו, שהיא כה קשה עבור הנישום, ואשר מקלה – ביתר שאת, יש לאמר – על הרשות המקומית – אשר לרשותה ממילא עומדים כלים מרחיקי לכת לגביית חובות – וקביעת חזקת קיום נכסים לטובתה – יש בה כדי להקשות, אף עוד יותר, על הנישומים:

בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נפסק כי:

תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעלי השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחרי מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר, וכל העברת נטל הוכחה אל כתפיה סותר את כוונת המחוקק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.  נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.  הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו.

גישה דומה גם ננקטה בעניין תאמ (ראשל”צ) 23135-01-10 עיריית רעננה נ’ שמשון קאופמן, פורסם בנבו (2013), בעניין תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014), וכן בעניין תא (ת”א) 55794-10-10 עיריית תל אביב יפו נ’ אינטרני-ישראל און ליין בע”מ, פורסם בנבו (2013), שם נפסק כי: “על בעל השליטה הנטל להפרכת החזקה כי לא היו לחברה נכסים או בהוכחת אשר נעשה בהם ועליו להטות את מאזן ההסתברויות”.

עמדה 2: על הרשות המקומית להוכיח קיומם של נכסים בעת פירוק החברה

העמדה השנייה בפסיקה, הולכת לקראת הנישום, וקובעת כי על הרשות המקומית להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת שחדלה לפעול:

בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ, פורסם בנבו (2011), נפסק לעניין זה כי:

נכון שסעיף 119 א(א) (3) לפקודה איננו מגביל את סכום החוב שניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה לערכם של הנכסים שהועברו אליהם, אולם שורת ההגיון וגם הפסיקה קבעו, כי קודם להפעלת החזקה לפיה יראו את הנכסים שהיו לחברה כנכסים שהועברו לבעל השליטה, יש להוכיח כי לחברה היו נכסים שאותם ניתן היה להעביר ואין חזקה כי לכל חברה היו נכסים עובר להתפרקותה או להפסקת פעילותה. נטל ההוכחה מוטל, לטעמי, על התובע, כמי שמוציא מחברו.

אמור מעתה: התנאים המצטברים להפעלת סמכותה של הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה של חברה מבעלי השליטה בה הם כדלהלן: (א) חוב בגין נכס שאיננו משמש למגורים, (ב) הנכס מוחזק ע”י חברה פרטית (ג) ההחזקה בנכס איננה מכח דיירות מוגנת
(ג) חוב הארנונה הוא סופי (ד)החברה התפרקה או הפסיקה פעילותה, (ה) עובר להתפרקות החברה או הפסקת פעילותה היו לחברה נכסים.

גישה דומה ננקטה גם בעניין הפ (ת”א) 200981-08 אייל סיני נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010), שם נפסק כי:

“ויודגש: החזקה הקמה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הינה, כאמור, שהנכסים עברו לבעל השליטה וכי הם עברו אליו ללא תמורה. אין חזקה, לפיה היו לחברה נכסים. התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל.

חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית רשאית לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים.

כיוון שכך, מוטל על הרשות המקומית, בטרם תפעל כך, לפעול באופן מרוסן וזהיר, תוך בחינה קפדנית ודווקנית של מילוי כל התנאים הדרושים (השוו: פסק דינה של כב’ השופטת מיכל רובינשטיין ב-עת”מ (מחוזי ת”א) 1260/07כהן שור נ’ עירית חולון (פורסם בנבו, סעיף 22 לפסק הדין) )”.

התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל.

חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית עלולה לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים.

גישה דומה גם ננקטה בעניין הפ (ת”א) 8947-12-09 סאמי ותד נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010), כמו גם בעניין תאמ (אשד’) 51455-11-11 עיריית בית שמש נ’ אלן חוה רובל, פורסם בנבו (2013).

אין קוהרנטיות בפסיקה

 לסיכום ניתן לשער כי יחלוף זמן רב, אם בכלל, עד שתתגבש  עמדה אחידה בפסיקה הקובעת תנאים ברורים להפעלת החזקה תוך התייחסות לשאלה האם חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקת קיום נכסים.

עד לקיומה של עמדה זו או הנחיות ברורות ואחידות אחרות, יש להתמודד בכל דיון עם שאלת קיומה של חזקת “קיום הנכסים” אשר יכולה במקרים רבים להכריע  את הגורל בתיק, בפרט במקום בו כפות המאזניים מעוינות.  לכל אחת מן הגישות השונות בפסיקה נגזרות רציונלים תורתיים משפטיים משלה, כאשר הפעלת הרציונלים אף עלולים להיות שונים ממקרה למקרה בהתאם למאפייניו.  יש לזכור גם, כי ככל שבתי המשפט מטילים על צד זה או אחר את הנטל להוכיח קיומם/אי קיומם של נכסים, עולה גם השאלה – מהו ‘גובה’ הנטל, משקלו, היקפו, עוצמתו, וכיצד על כל צד שעליו הוטל נטל ההוכחה – להרים את אותו הנטל אשר הוטל עליו.

חוק ההסדרים במשק המדינה נחקק לקראת כל שנת תקציב, ותכליתו כלכלית. חוק ההסדרים של שנת 1992 נחקק במטרה לשפר את מצבן הכלכלי של הרשויות המקומיות, וסעיפים רבים שבו עוסקים ברפורמות בתחום המיסוי המוניציפלי.

בשנת 2004 תוקן חוק ההסדרים משנת 1992, והתווסף לו סעיף 8(ג) – הוא הסעיף אשר מאפשר לרשויות המקומיות – בבואן לגבות חובות ארנונה – לרדת לכיסם הפרטי של בעלי השליטה בחברות.

להלן נוסחו של פרק ד’ לחוק ההסדרים משנת 1992, העוסק רובו ככולו בסוגיות של ארנונה לרשויות המקומיות:

פרק ד’: רשויות מקומיות

7. הגדרות (תיקון: תשנ”ג)

בפרק זה ובתקנות לפיו –

“נכסים”, “בנין”, “אדמה חקלאית”, “קרקע תפוסה”, “אדמת בנין”, “מחזיק” ו”דייר משנה” – כמשמעותם בסעיף 269 לפקודת העיריות;

“מועצה” – כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת העיריות וכן מועצה שנתכוננה לפי פקודת המועצות המקומיות;

“השרים” – שר האוצר ושר הפנים.

8. ארנונה כללית

(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

(ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית.

9. כללים לארנונה (תיקון: תשנ”ח, תש”ס)

(א) השרים יקבעו בתקנות, סכומים מזעריים וסכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה הכללית, וכן רשאים הם לקבוע יחס בין הסכומים אשר יוטלו על כל אחד מסוגי הנכסים. הסכומים המרביים והמזעריים יעודכנו לכל שנת כספים בהתאם לנוסחאות שייקבעו בתקנות;

(ב) רשות מקומית תקבע את סכומי הארנונה הכללית לשנת 2000, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות לפי סעיפים 8(ב) ו-9(א), והיא רשאית לעשות כן או לתקן החלטה שקיבלה בענין זה ולפרסמה עד יום ט’ באדר א’ התש”ס (15 בפברואר 2000), על אף האמור בכל דין; בתקנות כאמור יכול שייקבע כי –

(1) רשות מקומית רשאית להעלות את סכומי הארנונה הכללית, דרך כלל או לסוג נכסים, בשיעור גבוה מן האמור, ובלבד שהעלאת ארנונה בשל נכס שאינו מבנה מגורים תותנה בהעלאת ארנונה בשל נכס מסוג מבנה מגורים, בהתאם לנוסחה שתיקבע בתקנות;

(2) רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים כאמור, ובלבד שקיבלה לכך אישור השרים; תחילתו של האישור בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן; שר הפנים או מי שהוא הסמיך לכך יודיע לועדת הכספים של הכנסת על מתן האישור.

(ג) השרים יקבעו בתקנות כללים שלפיהם תוטל ארנונה כללית על נכסים שהמחזיק בהם היא המדינה או תאגיד שהוקם בחוק, ויכול שעל פי כללים כאמור תוטל על סוגי נכסים מסוימים ארנונה כללית בסכום אפס.

(ג1) על אף האמור בסעיפים 4 ו-5 לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938, רשאים השרים, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע כללים שלפיהם תוטל ארנונה כללית בשל הנכסים המפורטים בסעיפים האמורים; בכללים כאמור ייקבע שיעור הארנונה שיוטל על סוגי הנכסים, כולם או חלקם, דרך כלל או לסוגי רשויות מקומיות, ויכול שעל פי אותם כללים תוטל ארנונה בסכום אפס.

(ד) תקנות לפי סעיף זה יותקנו באישור ועדת הכספים של הכנסת.

(ה) תחילתם של הכללים לפי סעיף קטן (ג1), בראשית שנת הכספים 2000, גם אם נקבעו במהלכה.

9א. סייג להעלאת ארנונה (תיקון: תשנ”ד)

(א) לא תשנה מועצה סיווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוץ, באופן שיש בו העלאה של סכום הארנונה שהיה מוטל על אותו נכס לפי חוק זה אילולא השיפוץ.

(ב) נוסף לנכס שטח עקב שיפוץ שנעשה בו, רשאית המועצה, על אף האמור בסעיף קטן (א) ובכפוף להוראות חוק זה, להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השיפוץ.

10. אי-הטלת ארנונה

לא הטילה מועצה ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, תשולם הארנונה לאותה שנה בתחום הרשות המקומית בסכומים ובמועדים אשר נקבעו בשנה הקודמת, כשהיא מעודכנת על פי כללים כאמור בסעיף 9(א).

11. תוספת ארנונה

(א) שר הפנים רשאי, בנסיבות מיוחדות, להתיך לרשות מקומית להטיל בתוך שנת הכספים תוספת לארנונה בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים, ולקבוע מועדים לתשלום התוספת; היתר שעל פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינם בהתאם לאמור בסעיף 9(א), טעון גם הסכמת שר האוצר.

(ב) הרשות המקומית תודיע לכל מחזיק החייב בתשלום התוספת את סכומה ומועדי תשלומה.

(ג)   הודעה בדבר אישור תוספת, סכומיה ומועדי תשלומה – תפורסם ברשומות.

12. הנחות בארנונה (תיקון: תשנ”ו)

(א) השרים יקבעו בתקנות את שיעור ההנחה המרבי שיינתן למי שישלם ארנונה כללית בתשלום אחד בתחילת שנת הכספים.

(ב) שר הפנים יקבע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות אחרות בתשלומי הארנונה הכללית, ואת שיעורי ההנחה המרביים וכן רשאי הוא לקבוע את שיעורי ההנחה המזעריים.

(ג)   מועצה לא תפחית תשלומי ארנונה כללית אלא אם כן נתקיימו במחזיק בנכס התנאים שנקבעו בתקנות לפי סעיף זה, ובהתאם לכללים ולשיעורים שנקבעו.

13. (שולב בפקודת העיריות)
14. (שולב בחוק לתיקון פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) (מס’6), התשנ”ב – 1992)
15. (שולב בחוק מס שבח מקרקעין, התשכ”ג-1963)
16. (שולב בחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי”ב-1952),
17. (שולב בחוק הרשויות המקומיות (תמורת ארנונת רכוש), התשל”ה – 1975)
18. (שולב בפקודת המועצות המקומיות)

19. תחולה והוראת מעבר (תיקון: תשנ”ג)

(א) הוראות סעיף 9(ב) ו-(ג) יחולו החל בשנת הכספים 1994; יתר ההוראות הקודמות של פרק זה יחולו החל בשנת הכספים 1993.

(ב) כל מועצה תתקן את החלטתה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 1993 ככל שיידרש להתאמתה לתקנות לפי פרק זה.

20. (שולב בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) – מס’ 3)

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מאפשר לרשויות המס לגבות מבעלי השליטה בחברות את חובות המס של החברה, וזאת מתוך הנחה שבעלי השליטה הבריחו את נכסי החברה, במטרה לחמוק מתשלום מיסי חובה.

למעשה, הסעיף מייצר הרמת מסך סטוטוטרית – היינו – תוצאת הפעלת הסעיף הינה – הרמת מסך כלפי בעלי השליטה בחברות- לצורך גביית מסים מהם – באופן אישי, וזאת להבדיל מהרמת המסך שלפי סעיף 6 לחוק החברות – הרמת מסך אשר בכדי לקיימה נדרש הליך משפטי ארוך ומורכב אשר בסופו  – לאחר שהוכח כי בעל השליטה בחברה פעל שלא בתום לב ותוך כוונת זדון בכדי להבריח נכסיה אליו – יש לרדת לכיסו באופן אישי.

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מקים חזקה ולפיה – בעלי שליטה בחברה הבריחו את נכסיה במטרה לחמוק מתשלום מס, ועל הנישום להוכיח אחרת. אין ספק כי מדובר בסעיף המקל עם רשויות המס, והמכביד, ומקשה עד מאד, על הנישום.

החל משנת 2004, בעקבות תיקון לחוק ההסדרים – הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים –  רשויות מקומיות יכולות לרדת לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות – מקום בו החברה חדלה לפעול והותירה אחריה חובות ארנונה – וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

להלן נוסחו של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה: יש להשית את תשומת הלב לכך שבעוד שחייבי מס כפופים לסעיף 119א על כל סעיפי המשנה שלו, הרי  שחייבי ארנונה כפופים אך ורק לסעיף משנה (א) של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה:

גביית מס בנסיבות מיוחדות ( תיקון מס’ 32) תשל”ח -1978 ( תיקון מס’ 88)                                                         ( תיקון מס’ 88) תשנ”ב – 1992

(תיקון מס’ 134) תשס”ג- 2003

119א. (א) (1)   היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(תיקון מס’ 134) תשס”ג- 2003

(2)   היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)   בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

תיקון מס’ 88)תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003

(ב)  היה ליחיד חוב מס סופי לשנת מס פלונית והוא העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לקרובו או לחברה שהוא בעל שליטה בה, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהוא חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור, כל עוד לא עברו שלוש שנים מתום שנת המס שבה היה חוב המס לסופי, או שבה הועברו הנכסים, לפי המאוחר.

(תיקון מס’ 88)תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003

(ג)   לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת נכסים או פעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור פחות סכום המס ששילם.

תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003(תיקון מס’ 141) תשס”ה-2004

(ג1) הורשע מנהל בחבר בני אדם, שהוא בעל שליטה באותו חבר, בשל אי העברת מס שנוכה, לפי סעיפים 219 או 224א, ולא ניתן עוד לערער על הרשעתו, ניתן לגבות ממנו את המס שנוכה כאמור ולא הועבר לפקיד השומה.

(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003

(ג2) נקבעה לחבר בני אדם שומה בשל מעשה מהמעשים המפורטים בסעיף 220 וערעור החבר על השומה נדחה על ידי בית המשפט בפסק דין שאינו ניתן עוד לערעור או שלא הוגש ערעור לבית המשפט, ניתן לגבות את חוב המס שלא שולם על ידי החבר גם ממי שהיה בעל תפקיד באותו חבר בעת ביצוע מעשה כאמור, אם יש בידי פקיד השומה ראיות לכאורה להוכיח שהמעשה נעשה בידיעתו של בעל התפקיד, אלא אם כן הוכיח אותו בעל תפקיד שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת המעשה.

(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992

(ד)  בסעיף זה –

“חוב מס” – כמשמעותו בסעיף 195א, למעט חוב מקדמות;

“חוב מס סופי” – חוב מס שאין לגביו עוד זכות להשגה, לערר או לערעור;

(תיקון מס’ 147) תשס”ה-2005

“קרוב” – כהגדרתו בסעיף 88;

“בעל שליטה” – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א);

(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003

“בעל תפקיד” – מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה.

(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992

(ה)  על גביית סכומים לפי סעיף זה תחול פקודת המסים (גביה).

(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003(תיקון מס’ 142) תשס”ה-2004

(ו)   על החלטה לגבות חוב מס לפי סעיף זה ניתן להשיג לפני המנהל תוך 21 ימים מיום שנמסרה הודעה עליה. על החלטת המנהל לפי סעיף קטן זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה ההחלטה.

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נולד, בשנת 2004, כתיקון חקיקה במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004. הסעיף בא לעולם על רקע מצבן הכספי העגום של רשויות מקומיות רבות, אשר סבלו מגירעון תקציבי כבד, ואשר חיפשו דרכים להעמיק את הגבייה כחלק מצעדים נדרשים של התייעלות.

על הפרק עמדה התמודדותן של הרשויות המקומיות עם חברות אשר שוכרות נכסים, ורשומות בפנקסי העירייה כ“מחזיקות בנכס”, אך נמנעות מלשלם חובות ארנונה. מסך ההתאגדות של החברה לא אפשר, עד לתיקון החוק, לרשויות המקומיות לגבות את הכספים ישירות מבעלי השליטה בחברה. התיקון לחוק ההסדרים משנת 1992, הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, פתר בעייה זו עבור הרשויות – אולם יצר בעיה קשה מאד עבור הנישומים, וזאת היות והסעיף גורף, מרחיק לכת, קיצוני, לא מידתי, ואין בו הגנות פרוצדורליות ואחרות לנישום. כשמשלבים את הוראותיו הדרקוניות של הסעיף עם סמכויות הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה מנהלית לגביית חובות ארנונה, התוצאה המתקבלת הינה פעמים לא מעטות קשה לעיכול.

עולה השאלה – מיהו בעל שליטה בחברה, אשר לנכסיו מוסמכת הרשות לרדת באופן אישי, בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? השאלה, מיהו בעל שליטה- הינה שאלה שהדיון בה הינו בסמכותו של מנהל הארנונה – במסגרת דיון בהשגה שמוגשת לו, וזאת לפי סעיף 3(א)(4) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ט – 1976.

בית המשפט קובע ‘מיהו בעל שליטה’

ובכל זאת, על אף שבית המשפט אינו אמור להידרש לשאלה זו, וזאת מכוח סמכותו של מנהל הארנונה לדון בשאלה זו (אם כי, סמכות זו אינה בהכרח יחודית, ועל כך הרחבנו במאמר נפרד), בפועל הוא נדרש לה (שכן יש קושי טכני להפריד באופן מלאכותי בין שאלות שהן בסמכות מנהל הארנונה לבין שאלות שהן בסמכות בית המשפט, כאשר לרוב הן כרוכות ושלובות זו בזו), וכך הוגדר בפסיקה (תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010)) בעל שליטה בחברה, לצורף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:

סעיף 119א’ לפקודת מס הכנסה מגדיר “בעל שליטה” – “מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א)”. כאשר לפי סעיף 32 (9)(א) לפקודה בעל שליטה הוא מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א)           ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב)  בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או  בזכות לרכשם; (ג)           בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד)   בזכות למנות מנהל”.

גם בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) נפסק כי בעלי השליטה נחשבים מי שמחזיקים בחברה בשיעור של 25% לפחות (או שהינם בעלי זכויות שוות ערך בה), או שהינם בעלי הזכות למנות בה מנהל.

ומה אם בעל השליטה אינו יכול להבריח נכסים בפועל?

הנה אם כן, בנוסף לשאלות אחרות אשר מתעוררות בפסיקה בהקשרו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נדונות באופן תדיר ואשר נתונות לפרשנויות רבות וסותרות (כגון – האם חלה חזקת קיום נכסים, כיצד מוכיחים אם היו לחברה נכסים אם לאו, בעת שחדלה לפעול, האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה עד לגובה שווי הנכסים שהוברחו, או שמא עד לגובה חוב הארנונה עצמו, וכו’), יש ליתן את הדעת לשאלה – שעד כה לא התעוררה לגביה מחלוקת בפסיקה- בשאלה ‘מיהו בעל השליטה’ . כך, למשל, השאלה אם אדם שבידו הזכות למנות מנהל ייחשב ל”בעל שליטה” לצורך הפעלת מנגנון חזקת הברחת הנכסים, מעוררת שאלות ותהיות יסודיות וחוקתיות הנוגעות לתכלית ולמידתיות שבהפעלת חזקת הברחת נכסים על מקרים בהם ברור לכולי עלמא שהאפשרות להברחת נכסים אינה קיימת לנישום שעל פי פקודת מס הכנסה נחשב “בעל שליטה”.

נדמה שגם בעניין זה על מחוקק המשנה ו/או על הרשות להתקין תקנות, או לקבוע הנחיות מנהליות, בהתאם, וזאת בכדי להסיר את ענן אי הודאות אשר מרחף מעל  פרשנותו של סעיף 8(ג) לחוק, בכלל, והשאלה מיהו “בעל שליטה”, בפרט.

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מאפשר לרשויות המס לגבות מבעלי השליטה בחברות את חובות המס של החברה, וזאת מתוך הנחה שבעלי השליטה הבריחו את נכסי החברה, במטרה לחמוק מתשלום מיסי חובה.

למעשה, הסעיף מייצר הרמת מסך סטוטוטרית – היינו – תוצאת הפעלת הסעיף הינה – הרמת מסך כלפי בעלי השליטה בחברות- לצורך גביית מסים מהם – באופן אישי, וזאת להבדיל מהרמת המסך שלפי סעיף 6 לחוק החברות – הרמת מסך אשר בכדי לקיימה נדרש הליך משפטי ארוך ומורכב אשר בסופו  – לאחר שהוכח כי בעל השליטה בחברה פעל שלא בתום לב ותוך כוונת זדון בכדי להבריח נכסיה אליו – יש לרדת לכיסו באופן אישי.

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מקים חזקה ולפיה – בעלי שליטה בחברה הבריחו את נכסיה במטרה לחמוק מתשלום מס, ועל הנישום להוכיח אחרת. אין ספק כי מדובר בסעיף המקל עם רשויות המס, והמכביד, ומקשה עד מאד, על הנישום.

החל משנת 2004, בעקבות תיקון לחוק ההסדרים – הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים –  רשויות מקומיות יכולות לרדת לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות – מקום בו החברה חדלה לפעול והותירה אחריה חובות ארנונה – וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

להלן נוסחו של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה: יש להשית את תשומת הלב לכך שבעוד שחייבי מס כפופים לסעיף 119א על כל סעיפי המשנה שלו, הרי  שחייבי ארנונה כפופים אך ורק לסעיף משנה (א) של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה:

119א. (א) (1)   היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)   היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)   בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

(ב)  היה ליחיד חוב מס סופי לשנת מס פלונית והוא העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לקרובו או לחברה שהוא בעל שליטה בה, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהוא חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור, כל עוד לא עברו שלוש שנים מתום שנת המס שבה היה חוב המס לסופי, או שבה הועברו הנכסים, לפי המאוחר.

(ג)   לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת נכסים או פעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור פחות סכום המס ששילם.

(ג1) הורשע מנהל בחבר בני אדם, שהוא בעל שליטה באותו חבר, בשל אי העברת מס שנוכה, לפי סעיפים 219 או 224א, ולא ניתן עוד לערער על הרשעתו, ניתן לגבות ממנו את המס שנוכה כאמור ולא הועבר לפקיד השומה.

(ג2) נקבעה לחבר בני אדם שומה בשל מעשה מהמעשים המפורטים בסעיף 220 וערעור החבר על השומה נדחה על ידי בית המשפט בפסק דין שאינו ניתן עוד לערעור או שלא הוגש ערעור לבית המשפט, ניתן לגבות את חוב המס שלא שולם על ידי החבר גם ממי שהיה בעל תפקיד באותו חבר בעת ביצוע מעשה כאמור, אם יש בידי פקיד השומה ראיות לכאורה להוכיח שהמעשה נעשה בידיעתו של בעל התפקיד, אלא אם כן הוכיח אותו בעל תפקיד שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת המעשה.

(ד)  בסעיף זה –

“חוב מס” – כמשמעותו בסעיף 195א, למעט חוב מקדמות;

“חוב מס סופי” – חוב מס שאין לגביו עוד זכות להשגה, לערר או לערעור;

“קרוב” – כהגדרתו בסעיף 88;

“בעל שליטה” – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א);

“בעל תפקיד” – מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה.

(ה)  על גביית סכומים לפי סעיף זה תחול פקודת המסים (גביה).

(ו)   על החלטה לגבות חוב מס לפי סעיף זה ניתן להשיג לפני המנהל תוך 21 ימים מיום שנמסרה הודעה עליה. על החלטת המנהל לפי סעיף קטן זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה ההחלטה.

בהחלטה בענין תובענה ייצוגית (ת”צ 8254-11-13 דיקשטיין נ’ עיריית רעננה) לגבי חישוב שטח חדרי המדרגות ברעננה דן בית המשפט בשיטות הלגיטימיות לחישוב שטח חדר המדרגות לצורך חישוב שטח הנכס לצורכי ארנונה.     

 לקריאת פסק הדין

הוגשה על ידי משרדנו בקשה לייצוגית כנגד אתר קומפוסט ומכוני טיהור שפכים בטענה למפגע סביבתי הנוצר כתוצאה מפיזור בוצה לא מעובדת בשדות חקלאיים.

תאגידי המים והביוב אחראים מכוח תפקידם להקמת מכונים לטיהור השפכים העירוניים (“מט”ש“) על מנת הוא לטפל ולטהר את השפכים העירוניים המתנקזים אליהם. המים המטוהרים משמשים לחקלאות או להשבה לנחלים בטבע. “בוצה” היא תוצר לוואי של התהליך המתבצע במט”שים. מקורה של הבוצה במוצקים השוקעים באגני הטיפול בשפכים ובמיקרואורגניזמים שפירקו את החומר האורגני שבשפכים. בוצה גולמית הינה פסולת עם פוטנציאל גבוה לפגיעה סביבתית. בשל מאפייניה אלה, חל על המטש”ים איסור חמור לסלק את הבוצה לטבע ועליהם לפנותה לאתר מתאים – רק כאשר היא מיוצבת – בין אם לאתר ייעודי לקומפוסטציה, בין אם לאתר לסילוק פסולת לשם הטמנתה במטמנה או לסלקה בדרך של שריפה במשרפה ייעודית. “קומפוסטציה”, הינו תהליך שבו הבוצה המיוצבת עוברת טיפול מתאים אשר מעקר את הבוצה מחיידקים וטפילים. בסוף הליך הקומופוסטציה הבוצה מעוקרת  וניתן להשתמש  בה כחומר דשן אורגני. המטש”ים הם שמשלמים לאתרי קומפוסט עבור הטיפול בבוצה וסילוקה. את התוצר הסופי (בוצה סוג א’) מחלק, בדרך כלל, אתר הקומפוסט בחינם. עניינה של הבקשה לייצוגית בפעילותו של אתר קומפוסט הסמוך לקיבוץ שלוחות המצוי באזור עמק המעיינות בצפון הארץ והמופקד על קליטת בוצה מיוצבת וטיפול בה בתהליך קומפוסטציה לצורך סילוקה ושימוש בה כדשן חקלאי אורגני (“אתר שלוחות“). נטען בבקשה לייצוגית,  על בסיס ממצאי חקירות שנערכו בשטח, דגימות שנבדקו במעבדה ומומחה שבדק את הממצאים וכתב חוות דעת מפורטת-  כי אתר שלוחות קלט ו/או קולט ממטשי”ים שונים, כמויות בוצה הגדולות באופן משמעותי מיכולת הקיבול שלו ומרשיון העסק שניתן לו, מבלי שיש בידו יכולת לטפל בבוצה הנקלטת באופן הנדרש על פי חוק. עוד נטען בבקשה, כי אתר שלוחות מפזר בשטחים חקלאיים הסמוכים לו, לרבות בשטחים המשמשים לגידולי מאכל אדם, בוצה גולמית לא מעובדת בכמויות גדולות, ככל הנראה, בשל חוסר היכולת שלו לטפל בכמויות הבוצה שהוא קולט ומבלי שעברו את התהליך הנדרש לצורך עיבודם והפיכתם לדשן תיקני, בהתאם לסטנדרטים שנקבעו בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), תשס”ד-2004. נטען בבקשה לייצוגית כי פעולות אתר שלוחות ומחדליהן של המשיבות  גרמו, לפי הטענה, נזקים סביבתיים משמעותיים לקרקע, למקורות המים, לגידולי אדם, לאוויר, ולבני האדם תושבי אזור עמק המעיינות ומבקריו.

התקבלה החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה בתל אביב לדון בהשגה על ארנונה מלפני 6 שנים.                     מדובר בחלק מנכס שלנישום כלל לא היתה גישה אליו, הנכס כלל אינו בנוי והוא לא היה בשימוש משך שנים ארוכות. העירייה חייבה את הנישום בתשלום ארנונה במשך כ-5 שנים מבלי שהנישום הגיש השגה בעניין. לאחר התערבות משרדנו הוגשה השגה מתאימה ולאחר ביקור נציגי העירייה במקום פתרה העירייה את הנישום מתשלום בגין אותה שנת כספים. על החלטה זו הוגש ערר בו התבקשה הועדה לדון בחיובי הארנונה ממועד החיוב הראשון. בהחלטתה כתבה ועדת הערר שיש בסמכות הועדה לדון בשומות ארנונה ישנות במקרים חריגים, ובהם ברור שהנכס אינו בר קיימא. עוד נכתב בהחלטה שהועדה ממליצה לעירייה לבטל לחלוטין את חיובי הארנונה בגין הנכס. לקריאת ההחלטה

מזוודת שינדלר

40 שנה אחרי מות חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר, היורשת של אשתו ויד ושם מתקוטטים בבית משפט בירושלים. המחלוקת: למי שייכת המזוודה עם רשימותיו – למאהבת הגרמנייה או לאשה שעזב….

השאלה מתי נראה שימושים שונים בנכס כסיווג אחד ומתי יש צורך לפצל את הנכס לשימושים שונים נידונה רבות בפסיקה. כעקרון נקבע כי שימושים שונים המשמשים תכלית אחת יסווגו בסיווג אחד כי כן כל כל השימושים משרתים את אותה התכלית. כך למשל שטחי המשרדים אמורים לשמש את המפעל ולכן יש לסווג אותם לפי התעריף לתעשיה ומלאכה ולא לפי התעריף הגבוה למשרדים. המקרים היחידים שהוכרו בפסיקה לפיצול שטחי המשרדים לשטח המפעל מתייחסים למקרים בהם מדובר במתקנים רב תכליתיים.

שאלה:

במשך חמש השנים האחרונות נהלנו משא ומתן עם מנהל הארנונה לגבי מחלוקות שהיו לנו עם העירייה בקשר לחשבונות הארנונה לנכס שבבעלותנו. המשא ומתן עלה על שרטון. מנהל הארנונה אמר לנו שמדובר בחובות חלוטים שלא ניתן לפנות לבית המשפט בגינם. האם קיים בנסיבות אלה מנגנון שיאפשר להביא את המחלוקת לביקורת שיפוטית?

תשובה:

עורכי הדין המייצגים את הרשויות המקומיות נוהגים לראות בחיובים שלא הוגשה לגביהם השגה תוך 90 ימים לאחר קבלת השומה כחיובים חלוטים שלא ניתן לערער עליהם. בפועל, קיימים מספר דרכים פרוצדוראליים שיש בהם כדי לאפשר הבאת המחלוקת לביקורת שיפוטית. בין היתר, אם פועלים נכון ניתן להגיש בקשה להארכת מועד הן בפני ועדות הערר והן בפני בתי המשפט המנהליים. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שאף ניתן להגיש עתירה מנהלית בעניינים המסורים לסמכותם של ועדות הערר, ברשות בית המשפט. השיקולים שבית המשפט ישקול, בדרך כלל, האם מדובר בנושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, מידת מודעתו של האזרח להליכי השגה וערר וכן מידת עיוות הדין שייגרם לאזרח אם תיחסם דרכו לערכאות המשפטיות.

שאלה:

ברשותנו מספר נכסים ישנים שקיבלנו בירושה במצב שלא ניתן להשתמש בהם וגם לא משתמשים בהם. הגענו לאחרונה להסדיר את הזכויות שלנו בנכסים והתברר לנו שקיים בנכס חוב על שם מי שהוריש לנו את הנכסים בסכומים גבוהים ביותר . התברר שהעירייה המשיכה לחייב את הנפטר בארנונה למרות שהנכסים היו הרוסים. מה ניתן לעשות במקרה כזה?

תשובה:

השאלה מעלה מספר שאלות משנה שיש לבדוק ולדון בהם ביחד ולחוד. ראשית, יש לבדוק האם הנכס זכאי לפטור נכס לא ראוי לשימוש לפי סעיף 330 פקודת העיריות. הכללים על פיהם נקבע פטור לנכס לא ראוי לשימוש השתנו במטוטלת פסיקת הארנונה מהקצה אל הקצה כאשר נקבע שמדובר בשאלה אובייקטיבית עובדתית לפי כל מקרה ומקרה. לאחר מכן, יש לבדוק את נסיבות רישומו של המוריש בספרי העירייה כחייב בארנונה. על אף שהעיריות בדרך כלל אינן מסכימות להחיל את הפטור לשנים עברו יש וניתן, במקרים ובהקשרים מסויימים, לקבל פטור גם עבור שנים קודמות.

שאלה:

אנו בעלים של קניון באחד היישובים בשרון. לאחרונה קיבלנו חיובי ארנונה אסטרונומיים בגין שטחי החניונים בקניון. מדובר בחניון ציבורי בתשלום כאשר חלק מהחניות מושכרות בשכירות חודשית. כיצד ניתן להתמודד עם הדרישות החדשות?

תשובה:

דרך החיוב של חניונים בארנונה נידון במספר פסקי דין שהפכו את השאלה הפשוטה לשאלה מורכבת ומסובכת מבלי שניתן לקבוע מסמרות מהי ההלכה הנכונה המלמדת כיצד לחייב חניונים בארנונה. רשויות מקומיות רבות מנצלות את חוסר הבהירות ומשנות את החיובים שבעלי נכסים היו מורגלים לתעריף הגבוה למשרדים באופן ההופך את חיוב הארנונה בגין חניון למטלה נכבדה ולטעמנו, אף לאבסורד של ממש. יש לבדוק בכל מקרה ומקרה את המצב המשפטי ברשות הספציפית ובנסיבות הספציפיות להתאימן לדברים שנאמרו או לא נאמרו בפסקי הדין שעסקו בנושא.

שאלה:

במסגרת סקר נכסים שביצעה העירייה הגדילו לנו את חיוב הארנונה השנתיים בעשרות אחוזים בטענות לטעויות בשטח הנכס וכן בסיווגים. העסק שלנו קיים כבר למעלה מ- 20 שנים. האם רשאית העיירייה לשנות את הארנונה כעת?

תשובה:

בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין נידונו מקרים שונים של תיקונים הנעשים בשומת הארנונה חדשות לבקרים. הכלל הוא שהעירייה רשאית לתקן טעות בשומה, ברוב המקרים, תיקון צופה פני עתיד בלבד. מאידך, באופן בו מתנהלים הדברים בשלטון המקומי במדינת ישראל, תיקוני השומה נעשים לרוב על ידי חברות חיצוניות הגוזרות אחוזים מהגדלות השומה ועל כן במקרים רבים מדובר בהגדלות השומה על דרך החומרה ולעיתים על קצה גבול החוקיות. במציאות הקיימת, מומלץ מאוד למסור כל תיקון שומה לבחינתו של מומחה מטעם הנישום.

שאלה:

החברה שלנו מנהלת נכסים מניבים בהיקפים משמעותיים. האם ניתן לחייב אותנו בארנונה בגין יחידות העומדות ריקות בתקופות שבין ההשכרות?

תשובה:

על דרך הכלל, המחוקק הישראלי לא פטר נכסים ריקים מארנונה למעט פטור חד פעמי לתקופה מוגבלת בהתאם להחלטת הרשות המקומית הספציפית. מאידך, חיוב נכס שאינו בשימוש כאילו היה בשימוש טומן בחובו חוסר סבירות מובנית המהווה בסיס למגוון רחב של פתרונות אחרים המאפשרים להפחית את סכום הארנונה באופן משמעותי.

שאלה:

העירייה שלחה מעקלים לביתי והגישה נגדי תביעה אישית בגין חוב ארנונה של חברה שהייתי בעל מניות שלה והיא לא פעילה יותר. האם ניתן לחייב אותי באופן אישי בגין חובות של החברה?

תשובה:

כעקרון, על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים “…רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים…”. על מנת שהרשות תהיה רשאית להטיל את החיוב על בעל מניות צריך שיתקיימו לגביו הנסיבות של ף סעיף 119 לפקודת מס הכנסה. בין היתר, בעל מניות יכול להתגונן כנגד חיוב של החברה אם יעמוד במספר תנאים, בפרט אם יוכיח שהוא לא הבריח נכסים של החברה לאחר הפסקת פעילותה.

שאלה: העירייה שלחה מעקלים לביתי והגישה נגדי תביעה אישית בגין חוב ארנונה של חברה שהייתי בעל מניות שלה והיא לא פעילה יותר. האם ניתן לחייב אותי באופן אישי בגין חובות של החברה?

תשובה: כעקרון, על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים “…רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים…”. על מנת שהרשות תהיה רשאית להטיל את החיוב על בעל מניות צריך שיתקיימו לגביו הנסיבות של ף סעיף 119 לפקודת מס הכנסה. בין היתר, בעל מניות יכול להתגונן כנגד חיוב של החברה אם יעמוד במספר תנאים, בפרט אם יוכיח שהוא לא הבריח נכסים של החברה לאחר הפסקת פעילותה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית להאמית קרהשק סכעיט דז מא, מנכם למטכין נשואי מנורךגולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, ושבעגט. להאמית קרהשק סכעיט דז מא, מנכם למטכין נשואי מנורך get more. הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.

קולהע צופעט למרקוח איבן איף, ברומץ כלרשט מיחוצים. קלאצי סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט – לפתיעם ברשג – ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט

קונדימנטום קורוס בליקרה, נונסטי קלובר בריקנה סטום, לפריקך תצטריק לרטי.

הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית. סת אלמנקום ניסי נון ניבאה. דס איאקוליס וולופטה דיאם. וסטיבולום אט דולור, קראס אגת לקטוס וואל אאוגו וסטיבולום סוליסי טידום בעליק. קונדימנטום קורוס בליקרה, נונסטי קלובר בריקנה סטום, לפריקך תצטריק לרטי.

גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ,

ת”מ 25857-06-12 סער ואח’ נ’ עיריית נהריה ואח’

בית המשפט אישר בקשה לתובענה ייצוגית כנגד רשות מקומית בשל מפגע סביבתי מסוג רעש בשל שימוש במפוחי עלים בניגוד לחוק. נקבע כי, הגשת תובענה ייצוגית באשר למפגע סביבתי אינה כפופה להוראותיו של החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות). ההפניה (בפרט 6 של התוספת לחוק תובענות ייצוגיות) להגדרת “מפגע סביבתי” שבחוק למניעת מפגעים סביבתיים, מטרתה אך לאמץ את ההגדרה בדבר “מפגע סביבתי”, ואין היא באה לאמץ את כלל הוראותיו של החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות). הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת בהתאם להוראות חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. הסעדים המבוקשים הם הפסקת המפגע הסביבתי הנוצר משימוש במפוחי עלים, וכן פיצוי למבקשות ולחברי הקבוצה הנטענת, דהיינו, המדובר בתביעה שעילתה העדר החלטה, או מחדל של הרשות, שהסעד המבוקש בה הוא פיצויים. בנסיבות, הסמכות בעניין זה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת ככל שהדבר נוגע לעירייה.

לקריאת ההחלטה

ת”צ 7604-10-13 שטרנג נ’ עיריית חולון

במסגרת תובענה מנהלית התחייבה העירייה להשיב דוחות חניה שנגבו שלא כדין לתקופה של שבע שנים. התובענה הייצוגית הנוכחית הוגשה לאחר שנטען שהעירייה לא עמדה בהתחייבותה במסגרת התובענה הקודמת. בית המשפט דחה בקשה לסילוק על הסף וקבע שהעירייה אמורה לקיים את ההתחייבות שהתחייבה לה אף אם מדובר לתקופה של שבע שנים שהיא מעבר לתקופת ההשבה של רשות שנקבעה ל- 24 חודשים.

לקריאת ההחלטה

ת”צ 9090-01-12 עץ הדעת נגרות בע”מ נ’ עיריית אשדוד

הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית התוקפת את השינויים שנעשו בצו הארנונה באמצע שנות התשעים לגבי ההגדרה ל”קרקע תפוסה”. השינויים קיבלו, לכאורה, את אישורם של שרי הפנים והאוצר ונטען כי מדובר בביטול פטורים שניתנו ולא בשינוי שיטת מדידה. בית המשפט לא אישר את הבקשה בסוברו שסיכוייה להתקבל קלושים. בית המשפט התרשם שמדובר בביטול פטור שאושר על ידי השרים כדין וממילא גם לבית המשפט אין סמכות לבטל את אישור השרים והסיכוי שייענה לבקשה לביטול האישור בתקיפה עקיפה הינם קלושים. לקריאת ההחלטה

עתמ (חי’) 9281-11-13אנרג’יקס – אנרגיות מתחדשות בע”מ נ’ הועדה המחוזית לתכנון ובנייה

נידונה משמעות ההיתר להקים מתקן פוטו וולטאי בנסיבות בהן התוכנית המקורית כוללת הוראות מותנות בענין הזכויות כאשר רק החלטת הרחבה של ועדת המשנה יצרו מצב שניתן לנצל זכויות אלה בפועל.
נקבע, כי במועד בו התקבלה החלטת ההרחבה, אושרה למעשה התוכנית באשר לפרק זה של אותן זכויות לענין היטל ההשבחה. הזכויות המותנות הפכו מאותו רגע לזכויות של ממש ומאותו רגע נוצרה ההשבחה כמו כן, נידונה בפסק הדין השאלה האם המתקנים הסולארים על גג המבנה נלווה לשימוש העיקרי במבנה .נקבע, כי בהעדר זיקה כל שהיא בין הפעילות היצרנית של מפעל הקרטון לבין יצור החשמל על גגו של המפעל, לא ניתן לומר כי מדובר בשימוש נלווה או במילים אחרות, השימוש העיקרי והיחידי שעושה העותרת הוא יצור חשמל לשם מכירתו ברווח לחברת החשמל ושימוש זה לא יכול להחשב כשימוש נלווה לפעילותו של גורם אחר.

לקריאת ההחלטה

תאמ (רח’) 55455-10-10 המועצה האזורית גזר נ’ תמר אודס

נקבע כי עצם העובדה שקיים פער במדידות בין שטח הנכס הרשום לשטח הנכס בפועל לא מהווה עילה להטיל את האשמה על הנישום ולהטיל חיוב רטרואקטיבי

ברמ 2498/14 המרכז לאקונומיה בישראל בע”מ נ’ עיריית רחובות (מנהל הארנונה וועדת ערר לארנונה

בית המשפט העליון אישר דרישה להפקד ערבון להבטחת הוצאות המשיבה בערעור מנהלי נגד החלטת ועדת הערר לארנונה. נקבע כי גובה הפקדון צריך להקבע בהתאם לאופיו של הטריבונל המינהלי, רמתו המשפטיות ומומחיותו.     לקריאת ההחלטה

ברמ 7165/11 המועצה המקומית אזור נ’ מפעל הפיס

בית המשפט העליון לא נתן רשות ערעור למועצה בערעור על החלטת בית המשפט המנהלי לחייב את מפעל הפיס לפי סיווג מלכ”ר הקיים בצו הארנונה ואשר לא ננקטו הליכים לביטולו. נדחתה טענת המועצה כי הסיווג בצו הארנונה שלה אינה חוקי בשל כך שהוא מתייחס לזהות הנישום.  לקריאת ההחלטה

עת”מ 15407-01-14 הוט מובייל בע”מ נ’ מועצה מקומית ג’ת ואח’

בית המשפט קבע באורח מעניין שמשלוח השגה בדואר רשום ללא אישורי מסירה אינם הוכחה מספקת למשלוח השגה למנהל הארנונה על מנת להרים את נטל ההוכחה יש להמציא אישורי מסירה שההשגות התקבלו על ידי מנהל הארנונה בעצמו. לענין המועד בו ניתן להגיש השגה, נקבע כי המועד מתחיל רק מיום קבלת הדרישה וממילא באין משלוח לא התחיל מירוף המועדים להגשת השגה וערר.

לקריאת ההחלטה

ברמ 831/14 נשר מפעלי מלט ישראלים בע”מ נ’ עיריית תמרה

המועד להגשת ערעור מנהלי הוא 45 יום. כשפסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים יחל מניין הימים מיום ההמצאה. הנטל להוכיח כי הערעור הוגש במועדו מוטל על המערער; כלל ההמצאה עדיף על כלל הידיעה לצורך חישוב מניין הימים להגשת ערעור, בכפוף לכך שניתן לעשות שימוש בכלל הידיעה במקרים בהם התנהגות המערער מצביעה על חוסר תום לב דיוני.

לקריאת פסק הדין

עתמ (ת”א) 30436-11-11 אהוד חנן הוכמן נ’ עיריית תל אביב

עתירה שהופנתה נגד הליך גבייה מנהלית בו נקטה ההעירייה נגד העותר בגין חוב ארנונה. בימ”ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה וקבע כי לא ניתן להתגונן בטענת איני מחזיק כיון שלא פנה לדרכי ההשגה שהיו פתוחות בפניו במסגרת חוק הערר. ההעותר טען כי סבר שההליך היחידי במסגרתו פעלה המשיבה כנגדו הוא ההליך המשפטי. לעניין הליכי ההשגה אין רלוונטיות לשאלה האם מדובר באכיפה מנהלית או משפטית. העותר היה מודע לדרישת התשלום. המשיבה שלחה לעותר מכתב דרישה לפני נקיטת הליכים מנהליים וכן יידעה אותו על חוב הארנונה והמים גם בדו”חות הרישום והתפיסה. לפיכך, אם סבר שאין לחייבו משום שאינו מחזיק, היה עליו לנקוט בהליך של השגה וערר.
המשיבה פעלה בתחילה במסגרת ההליך המשפטי ולאחר מכן פנתה להליך המנהלי. הלכה היא כי אין לעותר זכות קנויה לפיה על העירייה לפעול כנגדו רק בדרך אחת. כפי שנפסק, מדובר בשני הליכים מקבילים, הקיימים זה לצד זה, שאין מקום לקבוע כי על העירייה לבחור מלכתחילה רק באחד מהם, וכי אם עשתה כן – היא אינה רשאית לנקוט באחר. אמנם נפסק כי ייתכנו מקרים חריגים, בהם עצם שינוי דרך הפעולה יהיה בחוסר תום-לב (על רקע ציפיות לגיטימיות של הנישום כתוצאה מנסיבות מיוחדות). אך במקרה הנדון, פניית המשיבה להליך מנהלי לא לקתה בחוסר תום לב או פגעה בציפיות לגיטימיות של העותר. על מנת לקבוע שמרוץ ההתיישנות נעצר בשל נקיטת הליכי הגביה, יש להראות כי המדובר בהליך משמעותי וממשי, שהנו הליך רצוף וסדור באופן המלמד על הליך אינטנסיבי לגביית החוב.

לקריאת פסק הדין

תצ (נצ’) 22406-08-13לוסיא גלס בע”מ נ’ עיריית נצרת עילית

המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה כתובענה-ייצוגית מנהלית כנגד עיריית נצרת עילית. על פי הנטען, העירייה הפרה את סעיף 6 לחוק בכך שבמקרה של חיובי יתר בגין ארנונה, מזכה המשיבה את הנישומים בגין תשלומי הארנונה ששולמו לה ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, מבלי להוסיף לסכום הזיכוי הפרשי ריבית, כמצוות החוק.על פי הוראות סעיף 6 לחוק הריבית, מקום שבו תשלום היתר לא הוחזר לנישום תוך 30 יום מיום שהודיע על כך בכתב לרשות, תחזיר הרשות את התשלום שגבתה ביתר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.
כתב ההשגה מהווה הודעה בכתב לרשות, הלכה למעשה, בדבר תשלום יתר של ארנונה. הכותרת אינה משפיעה על תוכן ההודעה שהנישום מודיע כי לטענתו נגבתה ממנו ארנונה שלא כדין ועל כן אושרה הבקשה.

לקריאת ההחלטה

ברמ 831/14 נשר מפעלי מלט ישראלים בע”מ נ’ עיריית תמרה

המועד להגשת ערעור מנהלי הוא 45 יום. כשפסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים יחל מניין הימים מיום ההמצאה. הנטל להוכיח כי הערעור הוגש במועדו מוטל על המערער; כלל ההמצאה עדיף על כלל הידיעה לצורך חישוב מניין הימים להגשת ערעור, בכפוף לכך שניתן לעשות שימוש בכלל הידיעה במקרים בהם התנהגות המערער מצביעה על חוסר תום לב דיוני.

לקריאת פסק הדין

להמשיך לקרוא ←

עע”ם 3440/12 עיריית אשדוד נ’ מכשירי תנועה בע”מ

בית המשפט העליון חוזר ומנתח את ההוראות הדווקניות של סעיף 4 לחוק הערר לפיהם השגה שלא נענתה על ידי מנהל הארנונה במועד יש לראות כהשגה שהתקבלה וזאת מבלי לבחון את סיכויי ההשגה להתקבל או “רצינות” הטענות

לקריאת פסק הדין

בר”מ 901/14 . עבוד ויקטור נ’ עיריית חיפה

פסק דין עקרוני בשאלת סמכותם של מנהל הארנונה כגוף מנהלי ווועדת הערר לענייני ארנונה- כגוף מעין שיפוטי, להאריך את המועד להגשת השגה שלא הוגשה במועד. נקבע כי קיימת סמכות טבועה להארכת המועדים, העירייה מנועה מלהעלות טענת סף בערר לדחייה על הסף בשל איחור בהגשת ההשגה לאחר שמנהל הארנונה כבר התייחס להשגה לגופה.

לקריאת פסק הדין

ביום 26.6.14 פורסמו כללים חדשים במסגרת כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב) התשע”ד 2014. הכללים החדשים שפורסמו הכניסו שינויים שונים בסמכויותיהם של תאגידי המים והביוב וקבעו כללים ליישום הטיפול והטלת קנסות שפכים חריגים, לרבות, לענין מיקום לקיחת הדגימה. התיקון בכללים נעשה לאחר דיונים רבים במועצת רשות המים והביוב וקריאות לציבור להביע עמדה.

כעקרון, אנו סבורים שקיימת בעייתיות מובנית בסמכות שניתנה, אם ניתנה, לתאגידי מים וביוב ו/או רשות המים והביוב לטפל בנושאים סביבתיים. השיקולים של  רשות המים  והביוב שלא לדבר על תאגידי המים והביוב, הינם שיקולים כלכליים שנועדו להגן על התאגידים ולא תמיד הם עולים בקנה אחד עם האיזונים הנדרשים. לטעמנו, הכללים סותרים את הגישה העיקרית הקיימת בעולם המודרני לקביעת תקנים סביבתיים לטיפול בתוצרי הלוואי של פעילות תעשייתית בטרם שחרורם למערכות הביוב הציבוריות. בניגוד לגישת רשות המים, הגישה המקובלת בעולם וגם בישראל הינה גישת הטכנולוגיה הזמינה ביותר והישימה מבחינה כלכלית. גישה זו דוגלת בקביעת סטנדרטיים סביבתיים המבוססים על התוצאות שתעשייה נתונה יכולה להשיג על ידי שיטות טכנולוגיות זמינות וישימות מבחינה כלכלית, למניעת הזיהום או צמצומו לפני שחרורו למערכות הביוב.

משרדנו יפרסם ללקוחותיו סקירה מקיפה  בנושא שפכים חריגים והכללים החדשים.

לקריאת הכללים החדשים

שרי הפנים והאוצר חתמו על צו המורה על הפחתת גובה הריבית בגביית החובות של הרשויות המקומיות מתושבים ומעסקים. מדובר בהפחתה מ-0.75% ל-0.5% בגובה ריבית הפיגורים.
שרי הפנים והאוצר חתמו על צו המורה על הפחתת גובה הריבית בגביית החובות של הרשויות המקומיות מתושבים ומעסקים. מדובר בהפחתה מ-0.75% ל-0.5% בגובה ריבית הפיגורים.

ההפחתה נעשתה לאחר איום בפנייה לבג”ץ של העמותה לאיחוד והתייעלות בשלטון המקומי (שהקים עו”ד יאיר ממן) באמצעות עוה”ד נאור יאיר ממן ועדי מוסקוביץ.

לקריאת המכתב לשרי הפנים והאוצר

לקריאת אישור משרת המשפטים לקבלת המכתב

(לקריאת אישור משרד המשפטים לקבלת המכתב

ע”א 4894/12 עיריית תל אביב נ’ קניון רמת אביב בע”מ,

התקבל ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע שאישור השרים לשינוי אזור המס מאזור 2 לאזור יקר יותר לא חל על מתחם הקניון שנבנה לאחר קבלת האישור בשל כך שהחלטת המועצה התקבלה- כך על פי הפרשנות של בית המשפט המחוזי- רק על בניינים קיימים, בין היתר, בשל כך שהעירייה סברה שאין היא צריכה לקבל אישור לגבי בניינים חדשים. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקבע, כי פרשנות לשונית ותכליתית של אישור השרים מוליכה למסקנה כי הוא חל גם על נכסים שטרם נבנו בשנת 1997, וזאת אף בהנחה שהעירייה סברה באותה עת שאין היא זקוקה לאישור השרים לצורך שינוי של אזור המס שייגבה בעתיד מנכסים שטרם נבנו.

לקריאת פסק הדין

עמנ (נצ’) 45835-09-13 הועדה המקומית לתכנון ובניה “גליל מזרחי” נ’ גולדברג נדב 

יש להתייחס לתכניות מתאר שונות הבאות זו אחר זו כתכניות נפרדות לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. עם זאת, כאשר קיימות שתי תכניות שנועדו להשיג מטרה תכנונית משותפת ניתן בנסיבות מתאימות להתייחס אליהן כתכנית אחת לצורך תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

לקריאת פסק הדין

ת”מ 31104-10-13 אחים שגראווי ייזום ובניה בע”מ נ’ עין כרמים תאגיד מים וביוב בע”מ

התובעת חויבה על ידי תאגיד המים והביוב של כרמיאל באגרת חיבור, לפי חוק העזר לכרמיאל בעניין אספקת מים. נקבע במסגרת הודעת חדילה שחוק תאגידי מים וביוב והכללים שנקבעו מכוחו בשנת 2009 אוסרים על גביית אגרות חיבור החל משנת 2010.

לקריאת ההחלטה

ת”צ 38109-01-10 פלד ואח’  נ’ עיריית הוד השרון

התובע, תושב הוד השרון, הגיש תובענה ייצוגית כנגד החלטת העירייה לחייב את בעלי הנכסים בעיר בהיטל תיעול בחלקים, כאשר העירייה דרשה 80% מן ההיטל למעלה מעשור לאחר שביצעה את העבודות ולאחר שדרשה את החלק הראשון- 20%- של ההיטל. ביהמ”ש אישר את ניהול ההליך כתובענה ייצוגית, וכעת- נתבקש לאשר הסדר פשרה בין הצדדים. לפי ההסדר, בעלי נכסים המחזיקים ב”אישור העדר חובות” שניתן מתחילת 2005 ועד לסוף 2009  או שנרשמו לאחרונה בטאבו, אינם חייבים בתשלום ההיטל, ואילו מי ששילם את ההיטל יקבל החזר. תעריפי חוק העזר יופחתו, וכן נקבע מנגנון פקוח. אף על פי שהיועמ”ש חיווה דעתו כי על ביהמ”ש לדון בחוקיות הגבייה, ולא לאשר הסדר פשרה בשלב זה, קבע ביהמ”ש כי ההתנגדות של היועמ”ש להסדר פשרה הינו רק אחד מהשיקולים שעל ביהמ”ש לשקול בבואו לאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית. ביהמ”ש קבע כי לא ימונה בודק. שכ”ט לב”כ התובעים נקבע על 1.1 מיליון ₪, והגמול לכל שלושת התובעים (שיחולק ביניהם באופן שווה) הינו 663,000 ₪.

לקריאת פסק הדין

תא (נצ’) 308-02-13 אספקה טכנית ריבחי קעואר בע”מ נ’ עיריית נצרת

הוראות חוק החוזים אינם יכולים לחול על חובות מיסים ועל כן לא ניתן לקזז חובות ארנונה כנגד חובות של העירייה, חוק החוזים לא חל במקרה זה. על מנת שניתן יהיה לקזז ארנונה יש צורך בהוראת חוק מפורשת.

לקריאת פסק הדין

בר”ם  6641/13 קמינצקי נ’ הועדה המקומית לתו”ב באר שבע

שמאי מייעץ ימונה כדי ליתן חוו”ד בשאלה שמאית מובהקת שמתעוררת במסגרת הליכי ערר על החלטת הוועדה המקומית לדחות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התו”ב. לא בכל מקרה תבקש ועדת הערר חוו”ד של שמאי מייעץ. החוק מורה כי הוועדה רשאית לבקש חוות דעת כאמור, ויש לפרש זאת כסמכות רשות המקנה לוועדה שק”ד באלו נסיבות ראוי למנות שמאי מייעץ. כדי שהוועדה תמנה שמאי מייעץ, על התובע לעמוד בנטל הראשוני ולשכנע כי הוא עומד בדרישות סעיף 197 לחוק.
על מנת לעמוד בנטל, הרי שעל התובע לעמוד למצער בשלושה תנאים מצטברים: (1) להוכיח זכות במקרקעין המזכה אותו בפיצוי בגין פגיעה בהם; (2) להראות כי המקרקעין נמצאים בתחום התכנית הפוגעת או גובלים עמו; (3) לשכנע את ועדת הערר, ולו באופן לכאורי, כי חלה פגיעה במקרקעין כתוצאה מהתכנית. לשם כך מחויב התובע להגיש חוו”ד שמאית. ככל שוועדת הערר מצאה כי העורר עמד בנטל ראשוני זה, או אז קמה שאלה שמאית הטעונה הכרעה ועליה לשקול מינוי שמאי מייעץ. ככל שסבורה היא כי נטל ראשוני זה לא הוּרם, היא רשאית להחליט כי אין מקום למנות שמאי מייעץ. כמו נקבע, כי בבר”ע על פסק דין של בימ”ש לעניינים מנהליים בערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה בעניין תביעה לפיצוי בגין פגיעה מתכנית – נוהגת אמת מידה מצמצמת.

לקריאת פסק הדין

עמ”נ 32429-12-12 כלוף ואח’ נ’ מנהל הארנונה בעיריית תל אביב -יפו

לבית המשפט סמכות על פי שיקול דעתו להפחית ריבית פיגורים על תשלומי חובה.

לקריאת פסק הדין

תא”מ 57031-12-12 אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע”מ נ’ עיריית חיפה

נקבע כי כי על הרשות להשיב ארנונה שנגבתה ביתר ולא להסתתר תחת הוראות הפרוצדורליות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל”ו-1976, הקובע את סמכותם הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר.

לקריאת פסק הדין

ברם 3644/13 משרד התחבורה נ’ גלר דוד ואארורה ואח’

אמת המידה הראויה להתערבות ועדת ערר בקביעות של שמאי מכריע שמונה לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבנייה היא כי יש להתערב בחוות הדעת אם נפלה בה טעות מהותית או דופי חמור. ונקבע כי יישום אמות מידה מחמירות יותר בהליך ערר על חוות דעתו של שמאי מכריע יעמוד בסתירה לרציונאליים שעומדים בבסיס סעיף 198 לחוק התכנון והבנייה ועל כן לא ניתן לקבוע כי הועדה תתערב רק במקרה של חריגה מסמכות.

לקריאת פסק הדין

תצ (ת”א) 40758-05-11 ברוך יהלומי ואח’ נ’ עיריית תל אביב יפו)

אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, שעניינה השבת סכומים שעיריית תל אביב גבתה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לאישור כאגרת שילוט לפי חוק העזר לתל אביב (שילוט) תשנ”ג – 1992. בהתבסס על שלוש עילות: (א) רכיב מס מוסווה באגרה ; (ב) עיגול שיעורי התשלום כלפי מעלה ; (ג) הפלייה בגביית אגרה בגין שילוט על דלתות עסקים.

לקריאת פסק הדין

ת”מ 17644-06-12 גבריאל רוסנברג נ’ עיריית נהריה

אוחד דיון בשתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית נהריה: האחת, בגין גבית אגרת ביוב בניגוד למגבלת גבייה וללא אישור משר הפנים, והשנייה- בגין הצמדה למדד של תעריף האגרה בניגוד לסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית, הקובע הוראת מעבר לפיה, רשות מקומית שלא הוקם בה תאגיד, תגבה אגרות לפי התעריפים הנקובים בחוקי העזר. בדיון הוסכם כי המחלוקת תצומצם לשאלת סמכותה של העירייה לעדכן את שיעור האגרה לפי הוראות ההצמדה למדד שבחוק העזר. ביהמ”ש קיבל את עמדת המבקשים וקבע כי מועצת רשות המים והביוב היא שרשאית לקבוע עדכונים לתעריפים, ולא העירייה. לשון סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, ברורה: הרישא של הסעיף עוסקת בכך שהתעריפים בגין שירותי ביוב שהעניקה הרשות המקומית, שהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול, ואילו הסיפא קובעת שמועצת רשות המים והביוב רשאית לקבוע עדכונים לתעריפים אלה. משמע, התעריף שעומד בעינו הינו נושא אחד, ואילו עדכון התעריף הוא נושא אחר. אין לייחס למחוקק כוונה להעניק סמכות זהה לשתי רשויות, מבלי שייקבע בהוראת החוק מתי רשאית כל אחת מהן להפעיל את סמכותה. על כן העירייה חרגה מסמכותה כאשר עדכנה את תעריפי האגרה, והבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת.

לקריאת פסק הדין

ע”א 7685/12 רנן גרשט נ’ יצחק תשובה

תובענה ייצוגית כנגד בעלי השליטה בחברת דלק נדל”ן בטענה שפעלו בניגוד לאינטרס של בעלי המניות מן הציבור וגרמו לירידת ערך מניותיהם. הבקשה לאישור התובענה נדחתה בבית המשפט המחוזי כאשר במסגרת הערעור שהוגש הגיעו הצדדים להסדר פשרה

לקריאת פסק הדין

ברמ 1114/14 שמואל יוסף נ’ עיריית באר שבע

נקבע כי אין סנקציה בחוק לענין איחור במתן תשובה לערר להבדיל מאיחור במתן תשובה להשגה. בין היתר הביע בית המשפט את דעתו כי לכאורה יש סמכות לועדת ערר לענייני ארנונה כללית להאריך מועדים.

תצ (י-ם) 55256-01-13 סימה פרידמן נ’ מגן דוד אדום בישראל

במקרה שחברי הקבוצה הינם סרבני תשלום בדרך כלל לא מתקיים התנאי כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת ולא ניתן לאשר תובענה ייצוגית בשל כך שיש לבחון בכל מקרה ומקרה את מידת אשמו התורם של כל סרבן תשלום והשפעת אשם זה על אומדן הנזק הנטען. כמו כן,העדר פנייה מוקדמת שעה שעיקר התביעה צופה פני עתיד, מהווה שיקול נוסף לדחיית הבקשה.

לקריאת פסק הדין

(עתמ (ת”א) 2047-06 חזן עמי נ’ עיריית נתניה). 

בית המשפט דחה את טענות העירייה להגנה מפני השבה בטענה לפגיעה בתקציב נוכח השתלשלות האירועים ואשמת המשיבה וכן לאור כך שמדובר בהשבה יחסית זניחה. נקבע כי יש להגן על זכות האזרח הרשאי להניח כי חיובים שהוא מקבל מהעיריה מבוססים על תשתית חוקית. בית המשפט הורה לעירייה על השבת כל הכספים שנגבו ביתר רטרואקטיבית מיום שהנכס אושר לאכלוס על פי טופס 4 .

לקריאת פסק הדין

תא (כ”ס) 14390-03-13 אסף כהן נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא

תביעת השבה של היטל השבחה נדחתה על הסף מחוסר סמכות עניינית בשל סטייה מההליך הפרוצדורלי להעלאת הטענה במסגרת ועדת ערר כפי שראוי לעשות בבקשת פטור לפי 19(ג)(1).

לקריאת פסק הדין

ת”צ 14030-11-12 ערן משען נ’ מי גבעתיים- מפעלי מים וביוב בע”מ

לבית משפט השלום בתל אביב הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד תאגיד המים בגבעתיים, בטענה שהתאגיד גבה מע”מ ביתר. הבקשה הוגשה לפי פריט 1 לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר תובענה נגד עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. תאגיד המים הגיש בקשה לסילוק על הסף, בטענה שאינו “עוסק” כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, אלא “רשות”. ביהמ”ש קבע כי מכיוון שהתאגיד הוקם ומופעל מכוח חוק תאגידי מים וביוב, נראה כי אכן מדובר ברשות. בנוסף, ביהמ”ש הסתמך על ההחלטה בבש”א 10835/09 חברת הגיחון בע”מ נ’ קורפו, והגיע למסקנה כי ניתן לתבוע את התאגיד בתובענה ייצוגית רק לפי פריט 11 לחוק. משכך, נותרה רק השאלה האם מדובר בתשלום חובה, אותו גובה הרשות מכוח חוק באופן שלאזרח אין אפשרות שלא לשלמו. הוחלט כי אכן, מדובר בתשלום חובה, ולכן הוחלט להעביר את הטיפול בתיק לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.

לקריאת פסק הדין

בית המשפט פסל את הצעת העירייה לחשב שטח נכס לפי השטח המדוייק בפועל על אף ששיטה זו מתיישבת עם הוראות חוק ההסדרים והתקנות שהותקנו מכוחו, כיוון שהיא איננה מתיישבת עם צו הארנונה של העירייה, לפיו לא ניתן לחייב בגין חלקי מ”ר, אלא רק בגין מ”ר שלמים.

ת”צ 25918-02-13 סולריס סוככים בע”מ נ’ עיריית ראש העין

נגד עיריית ראש העין הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל שינוי שומת המס במהלך שנת המס והטלת חיובים רטרואקטיביים מתחילת שנת הכספים בניגוד לפסיקת ביהמ”ש העליון.בנוסף, נטען כנגד חיוב בריבית פיגורים בגין החיובים הרטרואקטיביים . בית המשפט דחה את הודעת החדילה של העירייה בשל כך שהיא ממשיכה לגבות חובות רשומים שהוטלו לפני הגשת התובענה הייצוגית נקבע כי על מנת ליהנות מהפריבילגיה של סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, היה על העירייה לחדול לאלתר מכל גבייה של החיובים שהוצאו על ידה וכן למחוק מספריה את כל החובות הרשומים שהוטלו ולא נגבו.

לקריאת פסק הדין

ת”צ 33482-08-13 מטל אנוד תעשיות אלומיניום בע”מ נ’ עיריית רמלה

הוגשה תביעה ייצוגית כנגד עיריית רמלה בטענה כי גביית אגרות אשפה הינה פעולה מנוגדת לדין בשל כך שאמורה להיות כלולה בסל הארנונה. העירייה הודיעה על חדילה מגבייה ולתובעים הייצוגיים נפסק גמול ושכר טרחה לבא כוחם.

לקריאת פסק הדין

תצ (נצ’) 20241-10-13 עזמי לאון נ’ עיריית נצרת).

נקבע במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית כי הרשות המקומית לא מחוייבת להשיב סכום שנוצר כתוצאה מחישוב מדד שלילי בתשלום הראשון, מקום בו הדבר מביא להפחתת סכום הארנונה מתחת לסכום המקורי, שהינו התעריף המזערי שנקבע בחוק ההסדרים ובתקנותיו .

לקריאת פסק הדין

עמ”נ (מרכז) 36449-03-13 מרדכי ענבר נ’ עיריית חיפה

נקבע כי אם בזמן מתן ההודעה על תחילת החזקה הומצא הסכם שכירות מפורט ניתן בנסיבות מסוימות לדרוש מהעירייה להיות מודעת למועד סיום השכירות ולעדכן את רישום המחזיקים בהתאם. נסיבות כאמור מהווים הודעה על תחילת חזקה וסיומה, כקבוע בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות. בית המשפט מאבחן את החלטתו בענין דור אנרגיה ונסמך על הצורך של העירייה לקרוא את הסכם השכירות כמפורט בו.

לקריאת פסק הדין

ערר (מרכז) 8141/13 עזרא גבריאלי נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא