עת”מ 338/06 תכלת מפעלי צביעה ואשפרה (טקסטיל) בע”מ נ’ עיריית אשדוד
בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד השופט ניל הנדל), ביטל חיוב בתשלום תוספת אגרה חד פעמית בגין הנחת צינורות. וקבע, כי העירייה אינה רשאית להטיל חיוב על תושביה כפי רצונה אלא עליה לפעול בהתאם לחוק המסמיך. נטל ההוכחה להראות כי קיימת זיקה בין ההיטל לבין השירותים בפועל מוטלת לכתפי העירייה ועליה להוכיחה על ידי הצגת תשתית עובדתי מבוססת. השרות שניתן בגין זכויות מים אינו מבסס את הקשר הנדרש להיטל.
עת”ם 234/07 רכבת ישראל בע”מ נ’ עיריית דימונה
בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב’ השו’ י. אלון). קבע, כי ניתן לנקוט הליכי גבייה מכוח פקודת העיריות גם כאשר תלויים ועומדים הליכי השגה וערעור ובלבד שהונפקה שומה. בית המשפט פירש באופן דווקני את הוראות המס וייחס משמעות לכך שבפקודת העיריות אין סעיף ספציפי האוסר נקיטת הליכי גבייה במקרה של הליך השגה או ערר. התוצאה הינה כי, למרות שבהכרזת המיסים גבייה, יש סעיף מעכב, הקובע כי אין לנקוט בהליכי גבייה המתנהלים עלפי הוראות פקודת המיסים גבייה, כאשר מתנהל הליך של ערעור והשגה, אין בו כדי לעכב הלכי גבייה המתנהלים על פי פקודת העיריות. הכרזת המיסים גבייה הינה חקיקת משנה שמטרתה להוסיף על פקודת העיריות, לכן תיקון שקבע כי הליכי הגבייה האמורים יעוכבו לא חל על פקודת העיריות.ייש להעיר כי בנסיבות פסק הדין, הטילה עיריית דימונה עיקול רק על הסכום אותו נהגה הרכבת לשלם בעבר על פי שומה קודמת לפני הגדלתה. כלומר, על סכום שלפחות בעבר, לא היה שנוי במחלוקת.
עמנ (ת”א) 139/07 איכות קייטרינג שולץ (1997) בע”מ נ’ מועצה אזורית אפעל מנהל הארנונה,
חברת הסעדה שנשכרה על ידי חברה אחרת, המנהלת את סמינר אפעל, כדי שזו תעניק שירותי הסעדה לבאי המקום, בחדר האוכל אינה ה”מחזיק” בנכס, ולפיכך איננה חייבת ארנונה בגינו. ה”מחזיק” בנכס הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לעיתים האבחנה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר קשה. יש ללמוד בענייננו על הזיקה מההסכם שנחתם בין חברת ההסעדה לחברה שמנהלת את הסמינר. מעיון בכלל תנאי ההסכם עולה כי מדובר בבעל מלאכה שנשכר על ידי בעלת הרשות הכללית להפעיל את הסמינר, כדי לבצע שירותי הסעדה לתקופה קבועה מראש. כקבלן עצמאי קיבלה חברת ההסעדה זכויות (וחובות) פרטניות ומוגבלות בנכס – אך ורק וככל שנדרש לביצוע העבודות, בלבד, ולא לשום צורך אחר. מזמין השירות שמר לעצמו את כל זכויותיו בנכס והוא בעל “המילה האחרונה” והשליטה בו, גם באותה עת. נותן שירותים כאמור – יהא שירותים אלו אשר יהיו: הסעדה, ניקיון, שיפוצים, מחשוב, אבטחה וכיוצא באלו – אינו “בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס”, מאחר שלמזמין השירות נשארות מרב הזיקות המהותיות לנכס – אף בעת מתן השירותים. טענה של נישום כי אינו המחזיק בנכס ולפיכך איננו חייב בארנונה ניתן להעלות ברשות בית המשפט בכל הליך ואף בערעור. בכל הקשור לטענה זו גישת בית המשפט תהיה ליברלית.
הפ (חי’) 120/06 אלונית בניה ופיתוח בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל
חברה יזמית שחתמה על הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל אינה בעלת זכות במקרקעין, המקנה לה זכות לפיצויים על פי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. כוונת המחוקק בס’ 197 (א) לחוק התכנון והבניה בשימוש בביטוי “בעל זכות” במקרקעין לא הייתה ל”בעל זכות במקרקעין” על פי חוק המקרקעין דווקא. כך, הרחיבה הפסיקה וקבעה כי דייר מוגן זכאי לפיצוים. דייר מוגן מחזיק במקרקעין תקופה ארוכה, ופירוש שונה היה מביא לכך ששכירות לתקופה קצרה, הנזכרת בחוק המקרקעין, תעמיד זכות לפיצוי, בעוד דייר מוגן המחזיק במקרקעין לעתים תקופה ארוכה ואף שילם דמי מפתח, לא יפוצה. לעומת זאת, מהותה של זכות הפיתוח מכח חוזה הפיתוח, הנה מוגבלת, הן מבחינת משך היחסים החוזיים, והן מבחינת תוכנה של הזכות. זכות הפיתוח צרה מזכותו של בר רשות מכח חוזה משבצת מתחדש
וע (חי) 102/01 מושב שיתופי שבי ציון אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ מ.א. מטה אשר, מיום 10/10/07. לקריאת פסק הדין במלואו ראה אתר בתי המשפט.
הועדה כי על אף שלא הוגשה חוות דעת מומחה, די בכך שהוונחה בפניה תשתית ראייתית מבוססת כדי לקבוע שהתחשיב על פיו נקבעו התעריפים בחוק העזר לוקה, לכאורה, בטעות. התחשיב לא לקח בחשבון את השינוי בתוואי סילוק השפכים שתוכנן במקור לעבור דרך לוחמי הגטאות ולא דרך נהריה. העוררים אף הביאו ראיות לשוני בלתי מוסבר, בין השטחים שנלקחו בחשבון לצורכי תחשיב היטל הביוב לבין השטחים שנלקחו בחשבון לצורך חישוב אגרת כביש וארנונה; בנסיבות אילו קבעה הועדה, כי אין מנוס מביטול דרישת התשלום.
ערר (י-ם) 142/07 נ’ מנהל ארנונה בעירית ירושלים).
בנסיבות בהן צו הארנונה לא פירש מהו בית ספר ציבורי, ומשברור כי אין המדובר באותה הגדרה המובאת בסעיף בפקודת הפיטורין, הרי שהעוררת בהחלט עומדת בהגדרת הצו של בית ספר ציבורי, ויש לסווגה ולחייבה בהתאם לכך (
עת”מ 321/06 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע”מ נ’ מנהל הארנונה של עיריית אשדוד,
למרבה הפלא (או לא) הנפיקה עיריית אשדוד שומת ארנונה לנמל אשדוד, בגין שטח הים עבור שנת 2006, ורטרואקטיבית עבור השנים 2004-2005.בית המשפט פסק, כי לא ניתן לראות בשטח הים אשר בתחום הנמל “קרקע תפוסה”, וכי המדובר בשטח אשר אינו בר חיוב בארנונה לאור העובדה שהרשות אינה נדרשת ואינה מעניקה לו כל שירות. בית המשפט קבע כי מדיניות העירייה לא לפצל מהנכס שטחים שונים אשר אינם ברי חיוב, הינה מדיניות הלוקה בחוסר תום לב.
ת”א)001081/06 עיריית תל אביב נ’ החברה לבניין ונכסים מישור החוף בע”מ
נדחתה בקשה לדחיית תביעה על הסף בטענה של חוסר סמכות עניינית, ונקבע, כי המבחן הקובע הוא מבחן הסעד ויש להבחין בין תביעות השבה כספיות לעתירות לסעד הצהרתי טרם התשלום,גם לגבי היטל ביוב ששולם.
עמ”נ 414/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ. כרמלי משה ואח’
בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב’ השופטת ברכה בר זיו) דחה ערעור שהגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה על החלטה של ועדת הערר לשלם פיצויים לפי סע’ 197 לחוק התכנון והבניה, בגין דירות שערכן נפגע בשיעור של 4%-7.5% נדחתה טענה כי עבירות בניה שביצעו התובעים שוללת את תשלום הפיצוי. בית המשפט קבע, כעקרון, כי ביצוע עבירות בניה אינו מהווה כשלעצמו, עילה מחמת הצדק לשלילת פיצויים לפי תנאי סעיף 200 לחוק בפרט כשלא הוכח היקף העבירות ואף לא ננקטו הליכים כנגד מבצעיהן; .
עת”מ 1006/06 טובה גורפינקל נ. עירית פתח תקווה
על רשות הנוקטת בהליכי גביה מנהליים לוודא, כי לנישום הייתה הזדמנות לטעון כנגד החיוב, טרם נקיטתם. כך עולה מהחלטתה של כב’ השופטת מיכל רובינשטיין (בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב), אשר קבעה כי עירית פתח תקווה אינה יכולה לנקוט בהליכי גביה מנהליים בגין חוב ארנונה מהשנים 1991-1994. בית המשפט קיבל את הטענה כי החוב התיישן וקבע גם, כי בשל חלוף הזמן נגרם נזק ראייתי שאינו מאפשר הוכחת התשלום, וכי נקיטת הליכי גביה זמן כה רב לאחר היווצרותו הלכאורית של החוב, הנה בלתי ראויה, עוקפת הליכים משפטיים וטענות התיישנות, נגועה בשיהוי בלתי סביר ופוגעת באינטרס הציבור.
עמ”נ 247/05 מנהל הארנונה של עירית גבעתיים נ. קו אופ הריבוע הכחול,
בית המשפט ערך אבחנה בין מחסנים המצויים בקומת הקרקע למחסנים המצויים בקומת המרתף. נקבע, כי מחסנים המצויים בקומת הקרקע במפלס החנות יסווגו כ”מרכול” ואילו מחסנים המצויים בקומת המרתף יסווגו “כמחסנים” . לעניין המחסנים המצויים במפלס החנות, נקבע כי יש להקיש למקרה בו פסק בית המשפט העליון כי המחסנים בהיפר שוק טבריה (עע”מ 10826/03 ), יחויבו על פי התעריף ההעיקרי לחנות בשל קיומה של זיקה קרובה והדוקה בינם לבין החנות. בעניין המחסנים במפלס המרתף, נקבע, כי אלו מחסנים נפרדים מהחנות, הנגישות של סחורות מהם לחנות אינה גבוהה כמו במחסנים שבמפלס החנות וספק, אם הם חיוניים לשירות תכלית המכירה של החנות – לפיכך, יש לחייבם בנפרד מהחנות כ”מחסנים”. בעניין השטחים ה”טכניים” רמפות מעליות וכד’ נקבע, כי הם יסווגו על פי סיווגו של הנכס העיקרי שכן הם טפלים לו. כן דחה בית המשפט מחמת חוסר סמכות עניינית, טענות בעניין אי חוקיות צו הארנונה מחמת חריגה מחוקי ההקפאה, שכן טענות כגון דא אינן בסמכות ועדת הערר לענייני ארנונה, לפיכך, גם לא בסמכות בית המשפט, בשיבתו כערכאת ערעור על החלטות ועדת הערר.
עמ”נ (תא) 227/06 מנהל הארנונה של עירית הרצליה נ. פרדריק סיאון קלאתי
על פי הוראות סעיף 326 לפקודת העיריות, על מי שמשכיר את נכסו לתקופה של שנה ומעלה להודיע על חילופי המחזיק, באם רצונו כי הארנונה על הנכס תושת ישירות על השוכר; במקרה דנן נחתם הסכם שכירות ביום 15/12/2004 אך הבעלים הודיע לעירייה (הרצליה) על ההסכם רק ביום 14/4/05. העירייה טענה, כי מגבלת השנה שבסעיף 326 לפקודה “נספרת” ממועד ההודעה ולא ממועד העברת החזקה (אם כי על פי נוהל פנימי של העירייה עצמה, היא מאפשרת קבלת הודעות כאלו בתוך 3 חודשים ממועד העברת החזקה);ית המשפט לעניינים מנהליים (כב’ השופטת אחיטוב) דחה את טענת העירייה וקבע, כי אין חובה על משכיר לדווח לעירייה בו ביום על העברת החזקה (וכל עוד לא הודיע, עליו להמשיך ולשלם את הארנונה) והעירייה, היכולה לשנות את זהות המחזיק “בלחיצת כפתור” צריכה לעשות כן גם אם חלפו למעלה משלושת החודשים הנקובים בנהליה וגם עם יתרת תקופת השכירות מיום מתן ההודעה קצרה משנה; עוד עניין שנדון היה מועד הגשת הערר – בעניין זה טענה העירייה, כי כבר ב – 18/4/05 השיבה על הפניה לחלופי מחזיקים ואילו הערר הוגש באיחור ניכר רק ב – 27/11/05. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה הערר הוגש במועדו שכן נוהלה התכתבות נוספת ורק ממכתב שתאריכו 1/11/05 ניתן היה להבין כי העירייה דוחה הבקשה (בין היתר נקבע כך, מאחר והעירייה לא ציינה במכתביה את זכות הערר וכי הם מהווים “תשובת מנהל הארנונה”) כן צוין, כי הערר הוגש במהלך שנת הכספים הנדונה ולא לאחריה.
עא (י-ם) 9022/07 המועצה האזורית גוש עציון נ’ מיקי רוזנבאום בע”מ
המשיב תבע החזר היטל ביוב, בטענה שמערכת הביוב בישוב, או לפחות מרכיב ה”ביב המאסף” מתוכה, בוצע על ידי משרד השיכון. הרשות לא חלקה על עובדה זו, אך טענה בערעור שהגישה, כי מראש לא הכלילה את עלות המערכת שבוצעה על ידי משרד השיכון, בתחשיב היטל הביוב; ומכאן, שתעריף “היטל הביוב” מלכתחילה לא כלל מרכיב זה. הרשות המקומית הוסיפה שלמרות שחלק מהמערכת הוקם על ידי משרד השיכון הרי שהאחריות על האחזקה השוטפת לגבי כל מערכת הביוב בישוב חלה עליה. לשם כך היא גובה “אגרת ביוב” שהתעריף על פיו היא מחושבת נקבע על סמך תחשיב שונה מתחשיב ההיטל.
ע”א 2020/05 עירית חולון נ. טלקור ספקי כוח בע”מ ,
חברת טלקור החזיקה בחולון נכס בין השנים 1992-1997 ובשנת 2003 הגישה תביעה להשבת כספי ארנונה שנגבו ממנה לטענתה ביתר, עקב טעות של העירייה בסיווג הנכס; העירייה טענה לחוסר סמכות של בית המשפט מאחר והתובעת לא הגישה השגה למנהל הארנונה; בית המשפט השלום בפניו הוגשה התובענה דחה את טענת חוסר הסמכות והעירייה ערערה על כך לבית המשפט המחוזי בתל אביב (בהרכב כב’ השופטים גרסטל, שנלר, שילה); גם במקרה זה לא צלחה דרכה של העירייה ונקבע, כי כתב התביעה כולל טענות של רשלנות ואפליה ואינו מתייחס רק לנושאים טכניים המצויים בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה, וכי טרם הכרעה, יש לקבוע ממצאים בשאלות כגון האפשרויות שעמדו בפני האזרח להגיש השגה והיקף אחריותה של העירייה לגביית היתר.
תמ (ת”א) 103/06 אשר רז נ’ מנהל הארנונה של עיריית ראשון לציון
במסגרת בקשה לתובענה ייצוגית, קבע בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב, כי העלאת שיעור הארנונה לדירות שנבנו בשכונה חדשה לגמרי, אשר לא הייתה קיימת בעבר, לא תחשב לחריגה מ”חוקי ההקפאה”. בעבר, טרם הוקמה השכונה, סווג האזור כאזור ב’ המקנה שיעורי ארנונה נמוכים יותר. מאוחר יותר ועוד בטרם נבנתה השכונה החדשה, שונה הסיווג לאזור א’ השיעור המקובל בעיר ראשון לציון לדירות בסטנדרט המגורים בו נבנו הדירות בשכונה החדשה – זה הסיווג בו סווגו אף מירב הדירות בעיר. תכלית חקיקת “חוקי ההקפאה” איננה עולה בקנה אחד עם איסור העלאת ארנונה לנכסים מהסוג שלא היה קיים עובר לאותה העלאה. שכונת מגורים חדשה תחשב כנכס שלא היה קיים בעבר, קל וחומר מקום בו התעריף בו יחויבו הדירות שנבנו בה, זהה לתעריף בו מחויבים דירות בסטנדרט דומה ברחבי העיר.
ת”א 52542 נורמה לוינבוק נ. עירית תל אביב
בית המשפט השלום בת”א (כב’ השופט רחמים כהן) פסק כי על עירית תל אביב להשיב תשלומי ארנונה שניגבו ביתר בגלל טעות במדידת שטחים שעשתה העירייה, זאת כאשר הסתבר בעקבות מדידה חוזרת שנערכה בשנת 2005 ששטח הנכס קטן (586 מ”ר) יותר מאשר נמדד וחויב קודם לכן (617 מ”ר). בית המשפט, דחה את טענות העירייה לפיהן היתה התובעת צריכה להגיש השגות על גובה החיוב למנהל הארנונה וכי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעות ההשבה וקבע, כי לאור פסיקת בית המשפט העליון במקרים קודמים (לה נסיונל, קזס, רשות העתיקות) ומדיני עשיית עושר, מן הראוי שהעירייה תשיב את הכספים שניגבו ביתר לתובעת.
עררים הר/ 03/ 5126-5107 שהרבני ואח’ נ’ הועדה המקומית לתו”ב הרצליה
עיריית הרצליה ביטלה תוכנית בניין עיר שאפשרה חפירת מנהרה לשם חיבור מהיר של שני חלקי העיר – מנהרת שבעת הכוכבים. התוכנית הייתה בתוקף 6 שנים. ועדת הערר מחוז תל אביב קבעה, כי ביטול התוכנית לא פועל רטרואקטיבית ואין בכוחו לבטל את הנזק שכבר נגרם; כמו כן, נקבע כי הלכת ויטנר דקלרטיבית ולכן פועלת גם למפרע וניתן להחילה. לא ניתן להעלות טענות כי למנהרה השפעות שמעבר לקו הכחול אלא במסגרת הליך התנגדות לתוכנית. דין תוכנית תת קרקעית כדין כל תוכנית, ולכן השאלה אם נכס הוא “נכס גובל” תוכרע על פי מבחן ההשקה הפיזית ולא על פי מידת הפגיעה.
עע”מ 8635/05 עירית יבנה נ. רונית ארנפרוינד כהן
בית המשפט העליון (כב’ השופטת חיות בהסכמת ההרכב פה אחד), דחה ערעור מנהלי שהגישה עירית יבנה על החלטה, שלא לאפשר לה לגבות ארנונה בגין שטחי מרתפים; העירייה שינתה את צו הארנונה שלה ב 1999, באופן שהוסיף את שטח המרתף לשטחי הבניין החייבים בארנונה, בניגוד לצו הקודם אשר החריג במפורש מרתפים, ממניין השטחים החייבים; בהחלטה נקבע, כי תיקון הצו מהווה שינוי בשיטת חישוב שטחים המנוגד לחוקי ההקפאה, שכן חקיקת ההקפאה אינה מאפשרת שינוי בשיטת החישוב אלא רק שינויי סיווג/תת סיווג או מחיר למ”ר; עוד עניין לו הזדקק בית המשפט – האבחנה בין מקרה זה לבין מקרה אחר עע”מ 11641/04 סלע נ. גדרות שם נקבע, כי למועצה היה מותר לגבות ארנונה בגין מחסן ומרתף בעקבות שינוי בצו; נקבע, כי השוני במקררים הוא שבצו הארנונה של יבנה (טרם תיקונו), הוחרג שטח המרתף באופן מפורש ממניין השטחי ם החייבים, להבדיל, ממקרה סלע ומקרה נוסף (יעקובוביץ’), בהם שתקו צווי הארנונה ביחס לשטחים שהוספו ולכן ניתן להתייחס לשינויי הצווים שם, כאל הבהרה ולא כאל שינוי שיטת מדידה .
בר”ם 268/07 מריים היינריך נ. מנהל הארנונה בעירית ת”א,
בית המשפט העליון (כב’ השופטת נאור), דחה בקשת רשות ערעור של דיירת בבניין אשר חלקו משמש כמלון ובחלקו האחר דירות מגורים (לפי ההחלטה 20 מתוך 28 ! קומות בבניין משמשים לדירות מגורים). בית המשפט קבע, כי דירות המגורים נהנות משירותים שנותן המלון (גם אם תמורת תשלום נוסף) וערכן הכלכלי של הדירות מושפע (לטובה) מכך שהן מצויות בבניין המשמש גם כמלון, ואלה מצדיקים את החיוב על פי התעריף המיוחד ל”דירה במלון”; עוד נפסק, כי הפסיקה אודות הפרדת השימושים בנכס רב תכליתי אינה חלה במקרה זה, מאחר שמדובר בנכס בעל אופי הומוגני
ערר 29/04 י.פרל ושות’ בע”מ ואח’ נ’ מנהל הארנונה של עיריית רחובות. ניתן ביום 8/5/07
סיווגו של נכס ריק שאין נעשה בו שימוש, יעשה בהתאם לייעודו כפי שבא לידי ביטוי בהיתר הבניה, ולא בהתאם לשימוש האחרון שנעשה בנכס. ולכן, מבנה אשר נועד לשמש כמבנה היי-טק, יסווג גם בעת שאין נעשה בו שימוש, כ”תעשיה”, על אף שהשימוש האחרון בנכס היה מסחרי. הוועדה דחתה טענה, לפיה על פי התב”ע החלה במקום, ייעודו התכנוני של הבניין הוא ל”משרדים” וזאת מאחר והאמירה “תותר הקמת מבנים למשרדים” בתוכנית, אינה מלמדת על כך שבניה זו אכן הותרה בפועל.
ע”א 215/04 ציון לוי קבלנים בע”מ נ’ עיריית פתח-תקוה
נקבע כי היטל ביוב רובץ על הנכס ולא מתיישן כך שניתן לראות בנקודות זמן שונות את המועד להתגבשות העילה להיטל. נדחתה טענה להשתק ומניעות בשל אישור לטאבו ונקבע כי אישור שניתן מתוך טעות משרדית לא מהווה סיבה לקיום טענת השיהוי. ירית פתח תקווה, דרשה ב 2004 כתנאי למתן אישור על היעדר חובות היטל ביוב, בגין עבודות שנסתיימו בשנת 1996. למרות שלנכס ניתן אישור על העדר חובות בסוף שנת 1996 (כ 8 שנים לאחר מועד העבודות) דחתה ועדת הערר לענייני ביוב (מחוז מרכז) את טענת ההתיישנות, וקבעה כי מרגע שבשלה הזכות לגבות היטל ביוב, רובץ החוב על הנכס ואינו מתיישן; הועדה, דחתה גם טענת מניעות בשל מצג של היעדר חובות על סמך האישור בשנת 1996, וקבעה שהאישור ניתן בטעות מאחר ועבודות הביוב היו לקראת סיומן ב 1996 וכבר אז היה ניתן לגבות את ההיטל. את הטעות סיווגה הוועדה כ”טכנית משרדית” וקבעה כי לעירייה מותר לתקנה. החברה, כך נפסק, אינה יכולה להסתמך על האישור משנת 1996 לאור הזמן הרב שחלף מאז והיה עליה לשוב ולבדוק האם רובץ חוב על הנכס; כן נקבע, כי גם אם אירוע המס הוא מועד סיום ביצוע העבודות, הרי שרק מסירת דרישת התשלום, מגבשת לראשונה את החבות הקונקרטית בתשלום; חוק הביוב, אינו מגביל את העירייה במועד הוצאת דרישות התשלום והדבר עולה בקנה אחד, עם העובדה כי הקמת מערכת ביוב עשויה לקחת שנים רבות; הערר נדחה.
עמ”נ 233/06 תכפ סוכנויות 1993 בע”מ נ. מנהל הארנונה בעירית ת”א
עירית תל אביב פיצלה את החיוב בנכס (ששימש לתיקון כלים פנאומטיים ומכירת חלקי חילוף להם) ששטחו 292 מ”ר ל – 203 מ”ר “מלאכה ותעשיה” 76 מ”ר “עסקים” ו 14 מ”ר “מחסן”; בית המשפט לעניינים מנהליים (כב’ השופטת אחיטוב) קבע, כי אין לפצל את הנכס לשימושים נפרדים ויש לחייבו על פי סיווג “מלאכה ותעשיה”; בהנמקתה, התייחסה השופטת לפסיקות קודמות בעניין פיצול נכסים לשימושים שונים וקבעה, כי אין הן מתייחסות לנכסים ששטחם כה קטן; הנכס, כך נקבע, אינו “רב תכליתי ובעל שימושים מגוונים” אלא הומוגני ופיצולו לסיווגים שונים הינו מלאכותי; ערעורה של החברה התקבל והנכס יחויב כולו כ”מלאכה ותעשיה”.
בר”מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ’ שילוח חברה לביטוח,
בהתאם לשימוש בשטח העיקרי שנעשה ע”י כל נישום בנפרד. ולכן, חברת ביטוח היושבת במבנה בו נעשים מספר שימושים, תחויב בארנונה בגין חלקה היחסי בשטחי המשותפים במבנה, על פי סיווג “מְבַטחים”. בהערת אגב מציין בית המשפט, כי לא יותר חיוב רטרואקטיבי הנובע מתיקון טעות של הרשות. ועוד, נקבע כי תיקון שומה שנעשה במהלך שנת מס לגבי אותה שנה, לא ייחשב כתיקון רטרואקטיבי.
עת”מ (חי) 1391/03 עופרה בונשטיין ואח’ נ’ המועצה המקומית בנימינה
טענות לעושק וכפייה בהסכם למימון עלויות פיתוח נדחו על ידי בית המשפט.נקבע כי המועצה הייתה זכאית להתנות מתן היתרי בניה בתשלום מלוא הוצאות הפתוח והעותרים היו מעונינים בבניה באופן מיידי ולא רצו להמתין עד שימצא התקציב לפתוח השטח; מכל מקום נקבע, כי הפניה לבית המשפט נעשתה לאחר זמן רב מתום האילוץ הנטען ולא בזמן סביר. טענה לפיה עלות העבודות הייתה גבוהה מזו עליה סוכם מראש, נדחתה גם היא לאור לשון כתב התחייבות עליו חתמו העותרים. בעניין זה מתח בית המשפט ביקורת על המועצה שלא שיתפה בהחלטות לגבי סטנדרט העבודות (הגבוה) את העותרים ולפיכך, לא חייבה אותם בהוצאות העתירה, למרות שנדחתה.
עתמ (ב”ש) 239/04 מקורות חברת מים בע”מ נ’ מועצה אזורית לכיש,
בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע קבע, כי המועצה האזורית רשאית להשתחרר מהסכם שחתמה עם מקורות בקשר לחיובי הארנונה של אגם זוהר. הסכם בין צד לבין רשות שלטונית, אינו יכול לכבול את הצדדים לתקופה בלתי מוגבלת ואינו יכול לחייבם לשנות כספים עתידיות בלתי מוגבלות. נימוק מכריע לטובת ההשתחררות מההסכם היה, כי סווג שניתן בהסכם התברר כסיווג לא נכון. טעמים נוספים הם שלא הוגבלה תקופתו של ההסכם, וכן שאפשר לראות הסכם בענייני ארנונה כהסכם המתחדש מדי תקופה.נימוק נוסף הוא שחלף זמן רב ממועד מתן התוקף של פסק דין להסכם. כמו כן, יש חשיבות לעובדה שמדובר בהחלטה פיסקלית שמטבעה מתייחסת באופן אופרטיבי לשנת כספים אחת. מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה שניתן לביטול בדרך כלל על ידי הודעה של אחד הצדדים – לאו דווקא רשות מקומית – שניתנת זמן סביר מראש.ההסכם קיבל בזמנו תוקף של החלטה. לפיכך התעוררה השאלה האם ההשתחררות מחייבת פנייה לבית המשפט שנתן את ההחלטה. נקבע שהדבר איננו מחויב, בכל מקרה ותלוי בנסיבות העניין. בית משפט נתן משקל לעובדה שחלפו חמש שנים, תקופת זמן סבירה, בטרם ביקשה המשיבה לשנות את תעריף החיוב של הקרקע בניגוד לתעריף שנקבע בהסכם. כמו כן אין המדובר במקרה של חוסר תום לב מצד הרשות, ששלחה לעותרת הודעה מראש מבעוד מועד על שינוי סיווג הקרקע לעתיד ולא רטרואקטיבית. בקשר לכך יש חשיבות לעובדה שמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם ללא בירור העניין לגופו. בית משפט לעניינים מנהליים קבע כי רשאי הוא לדון בעניין אף כעניין שבשגרה.
עררי ככר המדינה ( ועדת ערר ת”א) 5706/03 רוחמה וגים ואח’ נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה ת”א
יש למנות את המועד, להתיישנות תביעת פיצויים לפי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, החל ממועד פרסום אשורה של ה”תוכנית הפוגעת”, ברשומות. פרסומים בעיתונות אינם רלוונטים לעניין זה.על פי הילכת ויטנר, יש לדחות טענות: בדבר היותו של ה”קו הכחול” – גבול התוכנית – ממוקם באופן מלאכותי, בכדי להתחמק מתביעות פיצויים, בטענה, כי הנכס בגינו הוגשה התביעה איננו “נכס גובל”, ולפיכך, יש לקבוע גבול אחר לתוכנית לעניין זה.סיכוי, כי תנועת קונים לחנויות המצויות ב”מעגל החיצוני” של כיכר המדינה בת”א תפחת כתוצאה מהקמת קניון במעגל הפנימי על פי הוראות תוכנית 2500 – ה”תוכנית הפוגעת” – הינן מסוג ה”נזקים הכלכליים”, שאינם בני פיצוי לפי הוראות סעיף 197, באשר, אין הוא נוגע לתכונות ה”מקרקעיות” של הנכסים. כך אף לגבי הפסד דמי שכירות כתוצאה מכך שהסביבה היוקרתית תפגע עקב השינוי המהותי והרס התשתיות באזור.
עמנ (ת”א) 247/05 רכבת ישראל בע”מ נ’ מנהל הארנונה מועצה אזורית דרום השרון.
בשנת המס 1997 בוטלה במסגרת חוק ההסדרים הוראת סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות 1961. סעיף זה השווה את מעמדה של רשות הנמלים והרכבות, למעמדה של המדינה, בכל הקשור למיסים, ארנונות ותשלומי חובה אחרים. המסקנה היא שרכבת ישראל איננה זכאית עוד, להנחה מארנונה על פי הוראות סעיף 3(ב) לפקודת הפיטורין. פרשנות אחרת לדעת בית המשפט תרוקן את הוראת הביטול של סעיף 61 האמור מתוכן. מעבר לכך, החל במועד בו התאגדה רכבת ישראל כתאגיד מסחרי כלכלי לכל דבר, הרי שהיא מחזיקה בנכסים המשמשים אותה כתחנות הסעה לציבור המשתמשים ברכבת לצרכיה היא, קרי לצורך הפעלת שירותי הסעה ותובלה ברכבת אותה היא מפעילה, ולאו דווקא לצורכי הממשלה או המדינה. למסקנה דומה הגיע בית המשפט בעת”מ 2476/05, רשות שדות התעופה – עיריית הרצליה, לאחר שסעיף דומה לסעיף 61 שעניינו השוואת מעמדה של רשות שדות המדינה למדינה בוטל אף הוא. נפקותם של הדינים, או החוקים הספציפיים, שהעניקו פטורים או הנחות לרכבת, כמו פקודת הפיטורין, פקעה מאליה ועברה מן העולם, לנוכח ביטולו של סעיף 61. בית המשפט קבע למעשה שהרכבת איננה זכאית יותר לפטורים או הנחות בתשלומי הארנונה, המושתים עליה ע”י הרשויות המקומיות.
(ת”א)28767/05 בית אבות שלווה נ’ עיריית גבעתיים
כך קבע בית משפט השלום בתל אביב(כב’ השו’ יעל אחימן). המדובר בתביעת השבה של תשלומי ארנונה ששולמו על ידי בית אבות לעיריית גבעתיים; טענת שיהוי כנגד התביעה נדחתה, שכן התובעת סברה עד סמוך להגשת התביעה כי חויבה כדין וכאשר התברר לה בעקבות שינויים בחיוב כי בידה טענה משפטית להשבת כספים ששולמו ביתר, הזדרזה לפנות לבית המשפט; עם זאת דחה בית המשפט את התביעה מחמת חוסר סמכות, הן מחמת שהעניין מסוג העניינים בעלי חשיבות ציבורית המצדיקים פניה לבית המשפט ולא למסלול השגה/ערר כקבוע בחוק, והן מאחר כי התובעת הייתה בעיצומו של בירור ערר שהגישה באותו נושא, ופנייתה זו לבית המשפט נעשתה טרם הושלם הדיון בערר. מנגד, דחה בית המשפט תביעה נגדית של העירייה לפיה התובעת מחויבת רק לפי 33% מתשלומי הארנונה המגיעים ממנה וקבע כי חיובי הארנונה נקבעו על סמך הסכם תקף בין הצדדים.
עת”מ (חי) 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע”מ נ’ עיריית חדרה.
כך קבע בית המשפט לעניינית מנהלים בחיפה (כב’ השופט רון סוקול); בית המשפט קבע, משלוח דרישת תשלום כללית ולא מפורטת אינו יכול להיחשב כדרישה ערוכה כדין. הפירוט בדרישת התשלום מהותי, שכן כך החייב יכול לכלכל צעדיו ולבחון מה היא הדרך המתאימה ביותר עבורו לתקיפת הדרישה, אם על ידי השגה או על ידי עתירה. בנסיבות פסק הדין ומשהחליטה המשיבה להטיל ארנונה על צוברי הגז, היה עליה לבחון את החזקה המשפטית של כל אחד ואחד מהם, לפי המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לדוגמא: צוברי גז תת קרקעיים לא יחויבו כבניין אלא כקרקע, צוברי גז הממוקמים בשטח משותף בבניין יש לבדוק שהשטח הנ”ל לא חויב בגין ארנונהעל ידי הדיירים ועוד. עוד פסק בית המשפט כי מאחר ומדובר על הטלת חיובים לראשונה, אין להטילם בגין שנים קודמות.
ע”ש (חי’) 001001/06 יובל הנדסה בע”מ נ’ הועדה המקומית לתו”ב חיפה
חברה שהתקשרה בהסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל יזמה תוכנית משביחה במקרקעין; בעניין החיוב בהיטל השבחה טענה, כי אין היא צריכה לשלם, מאחר ואינה החוכרת לדורות (על פי הלכת קנית); בית המשפט קבע, כי המבחן לזיהוי החייב בהיטל השבחה אינו רק מבחן טכני – קיומו של הסכם חכירה או האמור בכותרתו, אלא, יש לבחון את תוכן ההסכם והתנהגות הצדדים על פיו; המונח “חוכר לדורות” לעניין תשלום היטל השבחה, אינו חופף בהכרח את ההגדרות הקנייניות בחוק המקרקעין; בענייננו קבע בית המשפט כי מתשלום דמי החכירה, וההסכמה לשפות את הועדה המקומית בתשלום פיצויים בגין התוכנית המשביחה שהיא הפקידה, כמו גם מעצם הגשת התוכנית המשביחה במקרקעין, יש ללמוד כי המערערת היא בבחינת “חוכרת לדורות” לעניין תשלום היטל השבחה.
עמ”נ 254/05 סופרגז ואח’ נגד מנהל הארנונה עירית כרמיאל
השאלה שנידונה בפסק הדין הינה האם ניתן לחייב בארנונה, כדרישת עירית כרמיאל, בגין צוברי גז ומרווחי הבטחון סביבם על אף שלא היה נהוג לחייב בגינם בעבר, ואם כן, באיזה סיווג ומי ייחשב כמחזיק: האם חברות הגז או דיירי הבניינים. בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כבוד השופט רון סוקול) קבע כי עצם הטלת החיוב, אינה מהווה “שינוי סיווג” האסור לפי חוקי ההקפאה, אלא הטלת ארנונה לראשונה (שאינה בניגוד לחוקי ההקפאה) על נכס שלא חויב בעבר. גם הטענה לפיה אין לחייב את צוברי הגז בגלל היותם מתקני תשתית (סע’ 274 לפקודת העיריות) נדחתה.לעניין סיווג הנכס קבע בית המשפט, כי במרבית המקרים, יהיה החיוב לצוברים כחלק משטח הבניין ולא כ”קרקע תפוסה” אם כי יתכנו מקרים בהם צוברים הממוקמים בשטחים ציבוריים או במבנים נפרדים, שאת שימושם לא ניתן יהיה להגדיר כטפל לשימוש שנעשה בבניין, יחויבו אחרת. לעניין השאלה מיהו המחזיק בצוברי הגז, החזיר בית המשפט את ההכרעה הסופית בעניין לוועדות הערר, אך קבע, כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, בעלי הזיקה הקרובה ביותר לצוברי הגז (ומרווחי הביטחון) יהיו דיירי הבניינים ולא חברות הגז.
עת”מ 2902/04 קרן יורם נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב ואח’
תושבי שכונת כוכב הצפון המתנגדים לתוכנית בניין עיר במסגרתה יבנה מרכז ספורט לאגודת מכבי תל אביב, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטה שלא לתת להם זכות לערור בפני המועצה הארצית על החלטה הדוחה את ההתנגדות; כב’ השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מנהליים קבעה, כי לאור קיומו של הסכם בין עירית תל אביב לבין אגודת מכבי ת”א (במסגרתו ויתרה מכבי על זכויות במקרקעין אחרים) לפיו על העירייה לפצות את האגודה בסכום של 10 מליון דולר, באם לא תקבל מכבי היתרי בניה בקרקע החלופית שקיבלה, הרי שקיים לפחות לכאורה חשש לניגוד עניינים בהחלטת הוועדה המקומית זאת ביחד עם נימוקי העתירה הנוספים היוו “עניין חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה”.
ת”א (נת) 5172/04 שניר גליה נ. מועצה מקומית קדימה
טענות שונות שנטענו על ידי תושבת קדימה בעלת בית מגורים דו משפחתי בן 2 יחידות נפרדות- נדחו. בין היתר, נדחתה הטענה כי סלילת הרחוב הגובל נעשתה לפני תחילת חוק העזר וניתנה עדיפות, בהעדר תשתית ראייתית אחרת, לגרסת המועצה לפיה סלילת הכביש החלה ב 2001 עם קבלת האישור הכספי לסלילתו, ולא בשנת 1995, בו לטענת העותרת בוצעו עבודות עפר. כן נדחתה הטענה כי היחידה העורפית איננה גובלת לרחוב שכן אין מדובר ביחידת רישום נפרדת וגם יש גישה גם לנכס העורפי מהרחוב.
ע”ש (חי) 1004/06 יחזקאל קורן ובניו נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
היתר לשימוש חורג מהיתר מהווה “השבחה תכנונית” שכן על פי הוראות סע’ 148 לחוק התכנון והבניה היתר לשימוש חורג מתנאי היתר בניה, יכול להינתן לתקופה בלתי מוגבלת (להבדיל משימוש חורג מהוראות תוכנית המוגבלת בזמן מכוח הסעיף) ודבר זה עשוי להשפיע על שווי המקרקעין; גם השמאים (שמאי הוועדה, המערערים והמכריע), קבעו כולם כי שווי המקרקעין עלה בעקבות מתן ההיתר. לפיכך נקבע, כי יש לשלם היטל השבחה.
ע”א 10397/04 סביוני יבנה נ. מנהל מקרקעי ישראל
יזם התקשר בהסכם פיתוח עם המנהל בקרקע בה ניתן היה לבנות “דיור מוגן”; היזם פעל לשינוי יעוד הקרקע והצליח לשנותו ל”מגורים” ולקבל גם תוספת לשטחי הבניה המותרים. מנהל מקרקעי ישראל דרש דמי היתר בגין תוספת הזכויות ואילו היזם טען בהסתמך על פסקי דין קודמים, כי בהיעדר הוראה חוזית מפורשת בהסכם הפיתוח, אין המנהל זכאי לתוספת דמי היתר. בית המשפט העליון דחה את טענות היזם וקבע כי במקרה זה לא היה שינוי מינורי לעומת הסכם החכירה המקורי כפי שהיה בפסיקות עליהן הסתמך היזם, אלא שינוי מהותי בהיקף הבניה ובשווי המקרקעין כתוצאה משינוי היעוד.
עת” 1170/06 דור אנרגיה 1998 נ. עירית כרמיאל,
כך קבע בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב’ השופטת מוניץ); בית המשפט קרא למחוקק ל”עשות סדר” בעניין הסמכות וקבע כי לפי ההסדר החקוק כעת, אין לעותרת מנוס אלא לנהל הליכים כפולים. שאלות של חיוב רטרואקטיבי בריבית פיגורים, שינוי שיטת מדידה, חריגה מחוקי הקפאה אינם בסמכות מנהל הארנונה/ועדת ערר אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. לוועדת הערר הסמכות לברר את הממצאים העובדתיים שבבסיס הטענות המשפטיות הללו. נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים, יתייחס לשאלות המשפטיות שבסמכותו וזאת על בסיס הממצאים העובדתיים שתקבע וועדת הערר. לפיכך ימתין הדיון עד שוועדת הערר תברר את השאלות שבעובדה.
ת”א 1197/03 אולשביצקי פישר חברה לבניה בע”מ נ. עירית חיפה
טענות להשבת היטל סלילה נדחו מנימוקים שונים, בין היתר, לאור הסכם הפשרה שנחתם בין העירייה לנישום המאיין את טענותיו המאוחרות.
ת”צ 25477-02-12 יאיר שיף נ’ עיריית רחובות,
בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית רחובות בעילה של עיגול שטח הקרקעות החקלאיות כלפי מעלה. במסגרת הסדר פשרה שאושר על ידי בית המשפט התחייבה העירייה לחשב את שטח הקרקעות על פי החלק היחסי של דונם ולהשיב לאת הסכומים שנגבו מחברי הקבוצה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כקבוע בחוק.
עת”מ 118/06 יצחק מיוחס עו”ד נ. עירית תל אביב
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה של עו”ד שטען שעל עירית ת”א להשיב למשלמי הארנונה את מלוא הסכומים ששולמו כארנונה כללית בשנת 2006; הטענה הייתה כי לא פורסמו, צו הארנונה לשנת 2006 ועדכונים לצו שנעשו ביולי 2006 על פי אישורים חריגים שקיבלה העירייה; לטענת העותר, פניותיו לקבל עותק מצו הארנונה לשנת 2006 לא נענו. כן טען כי על העירייה היה לפרסם את הצווים ברשת האינטרנט. בית המשפט קיבל את עמדת העירייה כי עמדה בחובת הפרסום על פי הוראות סע’ 346 לפקודת העיריות (הגם שבהערת אגב ציין בית המשפט כי ההוראה מיושנת ויש מקום לעדכנה) וכי הפרסום במשרד הראשי וע”ג 150 לוחות המודעות יחד עם משלוח הודעות אישיות לנישומים, מספקים את דרישות החוק. בהיעדר עילה אישית, נדחתה גם הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית.
ת”א 60224/06 עירית תל אביב נ. עו”ד צימרינג ואח’
התקבלה תביעה בסדר דין מקוצר נגד עירית תל אביב, להשבת כופר חניה ששולם לפני 15 מבלי שהעירייה בנתה בפרק זמן זה חניון בסביבת הבניין; בית המשפט קבע, כי לאחר חלוף 10 שנים בהן לא נבנה חניון, חרגה העירייה מפרק הזמן הסביר לקיום חיוביה לבניית חניון על פי תקנות החניה וגם אם הכופר ניגבה כחוק, הרי שלאחר 10 שנים בהם לא נבנה החניון הפכה הגביה לבלתי חוקית. לפיכך, הוסיף בית המשפט ריבית והפרשי הצמדה לתקופה של 5 שנים, שחושבו החל מהמועד בו התשלום הפך לבלתי חוקי ועד למועד ההשבה.
עמ”נ 650/06 זכריה אבידר עו”ד נ. מועצה אזורית מטה יהודה וועד מקומי קריית יערים,
המועצה האזורית מטה יהודה, גובה מתושבי מושב קריית יערים החל משנת 1994 דמי וועד בשיעור של 20% מסכום הארנונה הכללית בנוסף לתשלומי הארנונה למועצה. את דמי הוועד העבירה המועצה האזורית לוועד הישוב כחלק ממס הוועד אותו גובה קריית יערים. בשנת 2006 גבתה המועצה דמי וועד אך הפעם העבירה רק 15% מן התשלומים לועד המקומי ולא 20%. העותרים דרשו כי מלוא ה 20% שנגבו כמס וועד יועברו לקריית יערים ולא רק 15%.נשיאת בית המשפט לעניינים מנהליים השופטת מוסיה ארד, דחתה את טענת המועצה כי המדובר בכספי ארנונה השייכים למועצה ומוענקים לוועד כמענק וקבעה כי המדובר במס וועד, נקבע שקיצוץ בהעברת סכומי מס הוועד, משמעו הגדלת סכומי הארנונה הכללית אותם גובה המועצה והגדלה זו, שנעשתה ללא אישור שר הפנים, מנוגדת לחקיקת ההסדרים. לפיכך נקבע, כי יש להעביר את מלוא הסכום שניגבה כמס (20%) לוועד לקריית יערים.יצוין, כי מפסק הדין עולה, כי בשנים 2005- 2000 הפסיקה המועצה לחלוטין את העברת דמי הוועד לקריית יערים והתושבים שנדרשו להגדיל את הסכומים ששולמו לוועד, זכו בתביעה להשבת הכספים שניגבו בכפל על ידי הוועד והמועצה האזורית.
עמ”נ 244/05 יעקב ארבל נ. עירית רעננה,
בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (כב’ השופט ישעיה) קבע כי מכולות, הגם שאינן מחוברות בחיבור קבע מהוות “בניין” לעניין סעיף 269 לפקודת העיריות וכי מאחר שהשימוש במכולות הוא כמחסן יש לחייבן בהתאם שכן על פי צו הארנונה של עירית רעננה, ניתן לחייב בסיווג “מחסן” גם מחסן שהוא מבנה נפרד שאינו קשור למבנה אחר. יתשומת לב הקוראים לדיון בטענת האפליה. בית המשפט דחה טענת אפליה של הקבלן שטען כי קבלנים אחרים אינם מחויבים במקרים דומים בארנונה. מבלי לפסוק עובדתית בשאלה האם נהנו אחרים מפטור לגבי מבנים דומים, קבע בית המשפט כי במקרה כזה בו חיובו של הקבלן הוא כדין, גם אם העירייה הנמנעה מלחייב אחרים שלא כדין אינה פוטרת אותו מתשלום ואין מדובר באפליה המקנה זכות לביטול החיוב.
עמנ (ת”א) 129/06 יהונתן גד ו 17 אח’ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק,
עתירה זו נדונה לאור הילכת “ויטנר” שקבעה, כי נכס גובל הזכאי לפיצוי, על פי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, הינו נכס המשיק פיזית לגבול התוכנית – ה”קו הכחול” – בכפוף לשני חריגים מצומצמים. אחד מהם, מקום בו מפריד בין הנכס לגבול התוכנית, כביש שכונתי צר; והשני, הפרדה של רצועת שטח פתוח, בת מטרים ספורים. בית המשפט קבע, כי על פי הילכת ויטנר, יש לבחון את “טיבה של החציצה שיוצר הכביש בין המקרקעין לתוכנית”, ולא להסתפק בבחינת רוחב הכביש בלבד. בין השאר, יש להתייחס לשאלת מצב הבינוי והתנועה באותו כביש, במועד אישור התוכנית הפוגעת. חלקות ענק אינן יכולות להיחשב כמשיקות.
עת”מ 1184/03 יאיר שיווק נ. עירית חדרה,
בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה קבע שבית אריזה למיון ואריזת ביצים הממוקם על קרקע חקלאית יסווג , כעיקרון, כנכס המשמש למסחר שכן הפן החקלאי של הפעילות, מסתיים עם איסוף הביצים על ידי המגדלים ומסירתם לבית האריזה. מכאן ואילך, מדובר בפעילות מסחרית של רכישת ושיווק תוצרת חקלאית. למרות האמור הותיר בית המשפט את החיוב לפי הסיווג החקלאי על כנו, כל עוד לא שונה חיוב הארנונה של 3 בתי אריזה אחרים שחויבו גם הם בטעות על פי שימוש חקלאי.
עת”מ 2241/05 גוחארדו רות נ. עירית הרצליה
לעניין החובה להקדים פנייה למוסדות התכנון לפני פנייה לערכאות בתביעה לביטול הפקעה נקבע כי קיימים שני מסלולים חילופיים. ניתן לפנות ישירות לבית המשפט לביטול ההפקעה לאחר פנייה בכתב לרשויות התכנון לביטול ההפקעה וקבלת עמדתן (שגם אם תתקבל לא תחזיר את הקרקע ליעודה המקורי וממילא תידרש פנייה נוספת למוסדות התכנון) , לחילופין, ניתן לפנות לרשויות התכנון לשינוי יעוד הקרקע המופקעת כאשר הנימוקים לבטול ההפקעה, משמשים את הבקשה לשינוי היעוד.
עמ”נ 265/06 נאווה גרטלר נ. מנהל הארנונה של עירית תל אביב,
בית המשפט התיר לעירייה בצעד חריג להטיל על תושבת העיר ארנונה רטרואקטיבית לתקופה של שבע שנים בשל כך שמנעה מהעירייה למדוד את נכסה הגם שידעה כי שטח הנכס גדול משטח הנכס המחויב, טענתה של העותרת לפיה קיימת החלטה של מועצת עירית תל אביב לפיה שומות ארנונה לא יתוקנו רטרואקטיבית אלא מהשנה בה נתגלתה הטעות, נדחתה בהיעדר ראיה לדבר.
ה”פ 5226/06 דב חנון נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
במסגרת תביעה לקבלת פיצויי הפקעה (אשר בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה) הועלתה טענה כי לתובע מגיע פיצוי גם בגין מקרקעין אשר הפקעתם בוטלה. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים טענה כי את נושא ביטול ההפקעה יש להביא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים שכן המדובר בעתירה נגד החלטת הרשות. בדחותו את הטענה קבע כב’ השופט יעקב צבן, כי אין התביעה מבקשת לתקוף את ההחלטה לבטול ההפקעה, אלא רק לקבוע כי היא לא נכנסה לתוקפה בשל אי קיום תנאים פרוצדורליים ועניין כזה הוא שאלה עובדתית המצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי במקרה זה, גם אם היה מדובר בתקיפה ישירה של החלטת הרשות, הרי שבית המשפט המחוזי היה זכאי לדון בה מכוח סמכותו הנגררת, שכן מדובר בתביעה אזרחית לסעד של פיצוי כספי.
ע”ש 10/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים
עמותה בה שותפה ההסתדרות המדיצינית הדסה ואונ’ ירושלים הקימה חממה למחקר ופיתוח ביוטכנולוגיה בשטח בית החולים הדסה. בית המשפט השלום בירושלים (כב’ ס”נ יצחק שמעוני) קיבל את עמדת העמותה כי היא זכאית לפטור מהיטל השבחה. בין הנימוקים אותם מנה בית המשפט בהתייחס לתנאי סע’ 19 (ב) 4 – מדובר במלכ”ר שפועל למען טובת הציבור ואשר ישמש למחקר מדעי רפואי; המקרקעין יוסיפו לשמש את הדסה גם לאחר סיום הסכם השכירות ולא ישמשו למטרה פרטית וכן מטעמי שיוויון – אוניברסיטת ירושלים קיבלה פטור מהיטל במקרה דומה לזה.
עת”מ 2505/05 פלפון תקשורת בע”מ נ. הוועדה המקומית כפר סבא, סלקום ישראל בע”מ נ. הוועדה המקומית רמת השרון
בשתי החלטות שונות שניתנו לאחרונה, קבעו כב’ השופטים מודריק וקובו כי על וועדות מקומיות לתת היתרי בניה לחברת סלקום (על גג בית אבות ברמת השרון) וחברת פלפון בכפר סבא; בשני המקרים היו כבר החלטות של וועדת הערר כי העותרות זכאיות לקבל היתרים אך הוועדות נמנו מלהנפיקם; בעניין סלקום קבע כב’ השופט מודריק כי הסירוב לתת היתר בניגוד להחלטת וועדת הערר נובע מחששות הציבור שמצאו להן מסילות לליבם של חברי הוועדה. העותרת מחזיקה בכל האישורים על פי הסטנדרטים המחמירים של התקינה הישראלית והוועדה המקומית לא הציגה שום חוות דעת מומחה לסתירת ההנחה כי המתקנים בטוחים.בעניין כפר סבא קבע כ’ השופטת קובע כי הוועדה המקומית נהגה בחוסר תום לב עת התמהמהה מתוך תקווה כי תשונה המדיניות הכלל ארצית ביחס למתן היתרים. גם הדרישה להפקדת כתבי שיפוי נדחתה. בעניין זה נקבע כי הגם שחוק הקרינה המייננת מ 2006 מעגן דרישה זו על ספר, הרי שהעותרת הייתה זכאית לקבל את ההיתר עוד שנים קודם לפני חקיקת החוק והוועדה אינה יכולה ליהנות מפירות חוסר תום ליבה. כאן גם כאן קבעו השופטים כי העותרות זכאיות לקבל היתר לאלתר.
עת”מ 1576/06 עמותת יתד ילדי תסמונת דאון נ. הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים,
עמותה העוסקת בהדרכת עובדי מערכת החינוך והורי ילדים הלוקים בתסמונת דאון, זכאית לפטור מארנונה על פי פקודת הפיטורין כמוסד חינוכי בשל היותה “סמינר”. (השימוש כ”סמינר” מקנה, יחד עם קיום תנאים נוספים, פטור על פי פקודת הפיטורין); כב’ השופטת פלפל קבעה כי פעילות הכשרת עובדי מערכת החינוך לטיפול בילדי תסמונת דאון, מתאימה להגדרת הפעילות במקום כ”סמינר” והעובדה שבמקום מתקיימת גם הכשרת הורים הינה גורם משני שאינו גורע מקביעה זו.לעניין השאלה האם העמותה מהווה גם “מוסד מתנדב” ענה בית המשפט בשלילה, אמנם מדובר בגוף שפעילותו חשובה ביותר אך אין הוא משמש את תושבי הרשות המקומית באופן בלעדי מחד ומאידך, אינו מספיק גדול כדי להוות מנוף לצמיחה ופיתוח של הרשות המקומית באופן שיקנה לו מעמד של מוסד מתנדב.
ת”א 9610/96 אספלט אשדוד נ. מנהל מקרקעי ישראל
נדחתה תביעה של קבלן ששילם מכח הסכם עם המנהל תשלומים בעבור פיתוח הקרקע למנהל ולאחר מכן נדרש לשלם על ידי העירייה היטלים גם בגין שטח הבניה.בית המשפט קבע כנוהל מו”מ גם לעניין גובה הסכום שישולם למנהל ומכאן כי החבות עוגנה גם במישור החוזי. בנקבע שלא התקיימו נסיבות של התעשרות שלא כדין בגין גביית כפל לאחר שהוכח שהסכום שהשתלם למנהל נועד לכיסוי סכומים ששולמו על ידי המנהל לקי.בי.אי שפיתחה את הקרקע, כמו כן, בעלויות הפיתוח נשאו גם המנהל (30%) וגם העירייה (70%) ומכאן שהיא זכאית לגבות את ההיטלים מכח חוקי העזר שלה.
וע 910/06 גרשור בע”מ נ’ עיריית קרית אונו
ועדת הערר (ביוב) שליד בית המשפט שלום בתל אביב, אימצה את מסקנות ועדת הערר בנתניה – שביססו את ההחלטה בפרשת סנאורה נ’ עיריית רחובות (ע”א 312/02 ) – בקובעה, כי: ציון זכות הערר בדרישות תשלום, שמוציאות רשויות מקומיות הינה דרישה מהותית, והעדרה מביא לכך, כי מניין הימים להגשת הערעור, לא מתחיל.
רע”א לקריאת פסק הדין/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות נ’ עיריית ראשון לציון
בית המשפט העליון קבע, כי מדינת ישראל היא בעלת הזיקה הממשית הקרובה ביותר ל”טיפות החלב” המנוהלות על ידה על פי חוק ולכן המדינה תחשב ל”מחזיק” החייב בארנונה בגין נכסים אילו. במקרים בהם יותר ממחזיק אחד פוטנציאלי בנכס – בכדי להכריע מי הוא ה”מחזיק” החייב בארנונה, יש לבחון מי מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. במקרה זה גם לעירייה זיקה לנכס מפני שהיא בעלת הנכסים, מתחזקת אותם ומפקחת על פעילות המדינה בהם.יש להחיל על המדינה את מבחן “הזיקה הקרובה ביותר לנכס” שהוחל בפסיקה לגבי כלל נישומי הארנונה. אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה.היחסים בין העירייה למדינה לגבי הפעלת טיפות החלב הוסדרו בזיכרון דברים רב שנים. אפילו ניתן היה למצוא בזיכרון הדברים אחיזה לטענת המדינה כי הרשויות המקומיות ויתרו בו על חיובה בארנונה, אין דרך לאכוף ויתור זה על העירייה נוכח עקרון שלטון החוק שאינו מאפשר לרשות מקומית ליתן פטור מחיובי ארנונה אלא על פי חוק. למדינה זיקה ממשית לתחנות כמי שעושה בהן שימוש לצורך מתן שירותי רפואה מונעת לציבור התושבים בראשון לציון. מדובר בשירותים שהמדינה מחויבת על פי חוק לתיתם וחובה זו מעוגנת כיום בהוראת סעיף 69(א1) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובסעיף 1(1) לתוספת השלישית של החוק, הכולל בגדר שירותי רפואה מונעת. אין בעובדה שלעירייה אינטרס מובהק בהפעלת שירותים ציבוריים בתחומה ועל פי רוב בנכסים שבבעלותה, כדי להופכה ב”מחזיק” בכל אותם נכסים ולמעשה לפטור אותם מארנונה.
עע”מ 319/05 יחזקאל בונשטיין נ. מועצה מקומית זכרון יעקב
במקרקעין בזכרון יעקב שהופקעו בשנת 1977 על סמך תוכנית בניין עיר משנת 1973;לא נעשה כל שימוש והעירייה מודה כי השימוש לצורכי ציבור אינו צפוי בקרוב.העותרים עתרו להשבת המקרקעין בשל אי מימוש מטרות ההפקעה. בית המשפט העליון (כב’ השופט ג’ובראן בהסכמת ההרכב) דחה את הערעור וקבע כי מיעוט המקרקעין המיועדים לצורכי ציבור בזכרון יעקב מצדיקים את המשך ההפקעה. נשארה בצ”ע שאלת הפנייה המוקדמת הנדרשת לרשויות התכנון.
תא (ב”ש) 1043/02 התאחדות הקבלנים והבונים נ’ עיריית באר-שבע
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע, כי תעריפים חדשים וגבוהים מהותית שנקבעו בחוקי עזר חדשים יבוטלו זאת, החל ביום 31/12/07. נקבע ביטול פרוספקטיבי, במטרה למנוע זעזועים בתקציב העירייה שמסתמך על התעריפים בחוקי העזר כדי לאפשר לעירייה בחינה מחודשת של התשתית העובדתית הרלבנטית. בנקבע כי התעריפים נקבעו על סמך תשתית חסרה ושגויה. כך למשל הוכח, כי עלות עבודות הפיתוח המבוצעות על ידי משב”ש לא הופחתה מהעלויות שנלקחו בחשבון בתחשיב. בפני בית המשפט הוצגו נתונים סותרים לגבי ההשתתפות של משרד השיכון בעלויות פיתוח ואף הם לא נסמכו על מסמכים מתועדים שאותם ניתן לבדוק.
עת”מ 1603/06 אולמי דולפין בע”מ נ’ עיריית רמלה.
בית המשפט החיל את החריגים לחוסר הסמכות להטיל ארנונה רטרואקטיבית ואישר הטלה רטרואקטיבית בנסיבות בהן הוכח כי העותרת בנתה ללא היתר והוסיפה מאות מטרים למבנה, מבלי שהדבר הובא לידיעת העירייה. הוכח כי טענותיה של הנישומה בהזדמנויות שונות כי למבנה לא נוספו שטחים הופרכו והעירייה הציגה צילומים של בניה מאסיבית על גג המבנה. הוכח כי העותרת בנתה מאות מ”ר ללא היתר ולמרות שהיתה מודעת לכך הכחישה את הבנייה. בית המשפט מציין כי אין מוטלת על הנישום חובה לבדוק את השטח על פיו חויב, מאידך, במקרים בולטים וברורים של חיוב חסר, המלווה במחדל של הנישום, אין להכיר באינטרס ההסתמכות שלו, כי שומות הארנונה לא ישונו באופן רטרואקטיבי.
עמנ (ת”א) 117/03 חברת מגדלי אלרוב נ’ עזבון המנוחה בלה לוטן
בין הנכס בגינו הוגשה התביעה לפיצוי, לבין גבול “התכנית הפוגעת” המסומן בקו הכחול, חוצץ רחוב עקיבא אריה, שרוחבו 17 מטר. ועדת הערר קבעה כי היות שהוראות התוכנית חורגות מ”הקו הכחול” ומשפיעות על מקרקעין שמחוץ לתחומה, יש לראות את ה”קו הכחול” כאילו ומשיק הוא לנכס נשוא הערעור. בעקבות הילכת ויטנר קבע בית המשפט, כי לא ניתן להרחיב את ה”קו הכחול” במסגרת תביעת פיצויים. המקום לעשות זאת: הליכי התנגדות לתוכנית. בית המשפט העליון קבע גם, כי נכס יחשב גובל רק עם הוא משיק פיזית ל”קו הכחול” של התוכנית הפוגעת. כדי למנוע תוצאות שרירותיות השאיר בית המשפט העליון דרגת חופש וקבע שעל פי רוב, כביש שכונתי צר, המפריד בין הנכס לבין הקו הכחול לא יבטל את היות הנכס נכס “גובל” בר פיצוי. כאן נקבע כי המערערים לא הרימו את הנטל להראות כי מדובר אכן ב”כביש שכונתי צר”. כמו כן מדובר בכביש רחב – 17 מטר בן שני נתיבים, המתחבר לעורק תנועה ראשי ולפיכך לא יכול להיחשב ל”כביש שכונתי צר”.
תא (ת”א) 11548/05 שנטיב בע”מ נ’ עיריית רמת גן,
כאשר אין חולק שהארנונה חושבה על פי שטח גדול מהשטח בפועל, יש להשיב את הסכומים ששולמו ביתר לנישום. מקום בו נקבע כעובדה כי נישום חויב בסכום הגבוה מהמגיע ממנו עקב מדידה מוטעית, ראוי שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר, גם ללא התדיינות. ביצוע השבה בנסיבות אלו צודקת גם בהתחשב בכך, שמדובר ברשות ציבורית אשר חבה כלפי האזרחים חובת הגינות וגם חובה בסיסית שלא לנהוג ברשלנות. בית משפט קבע כי הרשות התרשלה בכך שלא מילאה חובתה ולא ביצעה מדידות בנכס. מן ראוי להכיר בזכות להשבת תשלומי מס שנגבה ביתר בצורה רחבה, מפני שאזרח המקבל דרישת תשלום מן השלטון רשאי להניח, כי הדרישה מבוססת על אדני החוק. על האזרחים המקבלים דרישות מס לדעת, כי במקרה של טעות יוחזר להם כספם. אדם סביר אינו חייב לבדוק כל דרישה המגיעה לידיו ואינו חייב להטיל ספק במדידה שביצעה העירייה.
עא (נת’) 201/01 פלקו בע”מ נ’ עיריית רחובות, ניתן ביום 8/1/07.
עבור תוספת בנייה יש לשלם היטל ביוב במלואו – היטל שיחושב על פי שטח הבנייה שנוספה, בלי קשר לתשלומי היטל ששולמו בעבר בגין שטח הקרקע או שטח בנייה שנבנתה קודם לכן. זהו אחד היסודות לשיטת ההיטל להבדיל משיטת דמי ההשתתפות שהיתה נהוגה בעבר. ועדת הערר פסקה בשלשה עניינים נוספים: כדי ליהנות מהוראות הפטור שבסעיף 27 לחוק הביוב, על המבקש להראות, כי שילם עבור ביוב על פי הסדר שקדם לחוק הביוב; חובת ההודעה לפי סעיף 16 לחוק הביוב אינה חלה, כשמדובר בבניה נוספת באותו נכס. גם אם ייקבע, שחובת ההודעה חלה – הרי אי מתן ההודעה הוא פגם פרוצדוראלי, שאין בו כדי לאיין את חובתו של בעל הנכס לשלם את היטל הביוב; ניתן לחייב בניין לתעשייה על פי נפחו ולא על פי שטחו.
עתמ (ת”א) 2486/05 יהודית ארד, עו”ד נ’ מנהל ארנונה של עיריית תל אביב יפו, פורסם ביום 24/12/06.
מרתף משותף לכל דיירי בניין מגורים, שמיועד לשמש כמקלט בשעת מלחמה, משמש בפועל ביום יום, כארכיב של משרד עו”ד וכמחסן. המחזיקה, עורכת הדין, טענה, כי יש לפטור את שטח המרתף כשטח משותף. בית המשפט קבע, כי השימוש במרתף הוא באורח מובהק בעל זיקה לתכליתו של המשרד. ניתן להניח שאלמלא השימוש שנעשה במרתף היה על עורכת הדין, לייחד חדר במשרד למטרה שלה משמש המרתף. מדובר בשני חלקי נכס המהווים יחידה אינטגראלית אחת. מכאן שהחיוב בארנונה, צריך להיות אחד לכל חלקי הנכס; כלומר, חיוב על פי תעריף “משרד”.בית המשפט עשה שימוש לצורך הכרעה במבחן שנקבע על ידי בית המשפט העליון לשם הבחנה בין נכס רב תכליתי שניתן לסווג כל יחידה בו בנפרד על פי השימוש הנעשה בה, לבין נכס הומוגני מעיקרו שיחויב כמקשה אחת.המבחן הראשון הוא קיומה של זיקה בין תכליתה של יחידה אחת לשניה והשני כי השימוש בחלק הספציפי מהותי והכרחי לתכלית הארגון.עוד יצוין, כי בית המשפט קבע, כי הדרך לתקיפת החלטת ועדת ערר היא דרך הערעור המנהלי ולא עתירה מנהלית – ההליך שהוגש במקור. אחת המשמעויות של ההחלטה היא כי למערער (עותר) אין ערעור בזכות, על ההחלטה, אלא, שיצטרך הוא לבקש רשות ערעור מבית המשפט העליון.
עת”מ (ב”ש) 15/05 מפעלי תובלה אילת נ’ מנהל הארנונה של עיריית אילת,
ועדת ערר לענייני ארנונה קיבלה החלטה בהרכב חסר. בית משפט לעניינים מנהלים בבאר שבע קבע בערעור שהוגש על אותה החלטה, כי ההחלטה בטלה. בית המשפט קבע כי ועדת הערר לענייני ארנונה הינה גוף מעין שיפוטי, וזאת, מפני שהתנהלותה דומה להתנהלותו של בית משפט: הקובע עמדה לאחר ששמע את עמדות שני הצדדים החלוקים בפניו. ראוי שעל גוף מעין שיפוטי יחילו כללים הדומים לכללים החלים בבית משפט. כך, החלטה שמתקבלת בפני הרכב חסר התקבלה בחוסר סמכות ולפיכך בטלה.
עתמ (ת”א) 2807/05 אנרג’י מועדון כושר ובריאות נ’ עיריית תל-אביב
על פי “חוקי ההקפאה”, העלאת תעריפי הארנונה, מידי שנה בשנה, מותרת רק בשיעור שנקבע בחוק, אלא, אם התקבל היתר חריג על ידי שרי האוצר והפנים. בשנת 2001 שיעור העלאה שהותר היה 1.25% מעל התעריפים שהיו נהוגים בשנת 2000. עיריית תל אביב פנתה בבקשה להתיר לה העלאה נוספת בשיעור של 2.12% בתעריפים מסוימים, כך ששיעור העלאה הסופי, יעמוד על 3.4%. בקשתה אושרה ועל פני הדברים העלאת התעריפים הרלוונטיים ב3.4% נעשתה כדין; ואולם, מועצת העיר שהחליטה על העלאת התעריפים – במטרה לאזן את תקציב העירייה בין המצוי לנדרש, קבעה כי האיזון המבוקש ימומש על פני 10 שנים. בית המשפט פרש החלטה זו כך, שמשמעות ההחלטה היא שהעירייה תממש במשך 10 שנים את ההעלאה החריגה שאושרה לשנת 2001. לפיכך, יש לחלק את התוספת המאושרת לעשר “מנות” שוות, כך, שבכל שנה יתווספו 10% משיעור התוספת החריגה המותרת. לפיכך, פסק בית המשפט, כי בשנת 2001 היתה רשאית העירייה להוסיף רק עשירית מהתוספת המבוקשת – תוספת של % 0.212 בלבד. כלומר, יחד עם העלאה הכללית בשיעור של 1.25% היתה רשאית עיריית תל אביב להעלות את התעריפים בשנת 2001 בשיעור של 1.46% בלבד ולא בשיעור של 3.4%.
עמנ (תא’) 264/05 רשות שדות התעופה נ’ מנהל הארנונה בהרצליה
בית המשפט לעניינים מנהליים, בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה שליד עיריית הרצליה, קבע, כי שטחם של מסלולי ההמראה והנחיתה בשדה התעופה הרצליה עונים להגדרת “רחוב” שבסעיף 269 לפקודת העיריות, ולפיכך אין לחייבם בארנונה. בית המשפט קבע, כי עצם העובדה, כי הרשות מפיקה הכנסות מהשימוש במסלולים – מהשכרתם לבית הספר לטיסה, למוסכים לאחסון מטוסים פרטיים וכיו”ב – אין בה כשלעצמה בכדי לקבוע שהמסלולים אינם עונים להגדרת “רחוב”. כמעט כל שירות שניתן לאזרח אם ע”י המדינה ואם ע”י גופים פרטיים ניתן בתשלום, ממנו נובעים רווחים. בית המשפט בדק האם מתקיימים המבחנים שנקבעו בהלכת דשנים – שימוש הציבור בדרכים, מבחן המעבר ממקום למקום ומבחן הנהנה העיקרי. בית המשפט למד גזירה שווה מעת”מ 1926/05 רכבת ישראל בע”מ נ’ עיריית לוד שקבע, כי הקרקע למסילות הברזל שנפרשו, בכל רחבי הארץ, נועדו, בדרך כלל, לשמש את הציבור הרחב, ולפיכם עונים להגדרת “רחוב”.השטחים נשוא עניינו הנם שטחים סלולים הכוללים מסלולי המראה ודרכי גישה אליהם, בדיוק כמו מסילות הברזל אשר אין ספק באשר לזהות הנהנה העיקרי משירותי התעבורה על גביהם – הציבור הרחב. כאן השירותים שמספקת המערערת הנם שירותי תעופה, זו כאמור תכלית קיומה. את השירותים הללו מספקת המערערת בעיקר לציבור הרחב. בית המשפט אבחן את המקרה מהלכת מליסרון. בפס”ד מליסרון דובר במערערת שהייתה הבעלים והמחזיקה של קניון הקריון שבקרית ביאליק. כלומר, גוף פרטי, החשוף לתחרות. לאזרח יש אפשרויות בחירה האם לרכוש את מוצריו אצלו או בקניון מתחרה. לעומת הרשות המספקת שירותי תעופה ואינה מצויה בתחרות עם גוף אחר. יש לזכור כי המבחן הנו מבחן הנהנה העיקרי ולא הבלעדי, כך גם לעניין מבחן השימוש.לעניין הגידור אבחן בית המשפט את המקרה מפרשת רפא”ל נ’ מנהלת הארנונה של עיריית קירית ים וקבע, כי תכלית הגידור שם היתה שמירה על המפעל הביטחוני המסווג, בעוד שתכלית הגידור של שדה התעופה הינה שמירה על שלום הציבור. לכן הגידור שלעצמו לא מספיק כדי סווג שטח המסלולים כ”קרקע תפוסה”.
עמנ (ב”ש) 14/05 סופריור כבלים בע”מ נ’ מנהל הארנונה של עיריית אילת וח’
המערערת הגישה חוו”ד מומחים על פיהם מדובר במבנה נטוש ומוזנח; שעלות השמשתו איננה כדאית בתנאי השוק הקיימים. ראיות אילו לא נסתרו על ידי כל ראיה ממשית שהוגשה ע”י המשיב, פרט לטענה כללית שלו, שעל פי בדיקה שערכה העירייה אין מדובר בנכס שניזוק במידה שאינו ראוי לשימוש. מול חוות הדעת שהוגשו על ידי המערערת מן הראוי היה שהמשיב יציג ביתר פירוט את הבדיקות שנעשו על ידי העירייה, על ידי מי נעשו, האם הבדיקות נעשו על ידי גורמים מקצועיים, ומה היו הממצאים בהם, תוך התייחסות לחוות הדעת שהוגשו על ידי המערערת.התנאים להחלת הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות אינם מתייחסים לשאלה – איך נגרמו הנזקים ואינם מתייחסים לשאלה- אם ניתוק התשתיות המחוברות לנכס, נעשה על ידי העירייה או על ידי גורם אחר.העובדה שגרימת הנזק למבנה או הזנחתו נעשו על ידי המחזיק בנכס יכולה לשמש אינדיקציה למצב של תכנון מס פיקטיבי או מלאכותי כאשר הדבר נעשה למטרת הימנעות ממס בלתי נאותה, אך במקרה זה לא נסתרה טענת המערערת כי ניתוק התשתיות נעשה במסגרת מכירת המבנה . בכך יש כדי להצביע על כך שניתוק התשתיות נעשה למטרה כלכלית.
בשא (ת”א) 163483/06 הועדה מקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ’ טנר דב
קבלת הסכמת השכנים בבית המשותף, לחלוקה מחדש של החלקים ברכוש המשותף, כך שחלק מהרכוש המשותף נסמר לחזקתו של אחד מהדיירים, לשם הרחבת דירתו, לא מהווה “אירוע מס”, לצורך היטל השבחה. כלומר היא לא תחשב כ”מימוש זכויות במקרקעין”. פרשנות הועדה המקומית על פיה קבלת ההסכמה כאמור חייבת בהיטל השבחה, מאיינת את הפטור שבהוראות סע’ 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, הפוטר מהיטל, הרחבת דירת מגורים עד לשטח של 120 מ”ר.
עתמ1439/06 יהודה צפרי נ’ עיריית תל-אביב-יפו,
בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב קבע, כי אין להחיל את הוראת סעיף 8(ג), לחוק ההסדרים אשר נכנס לתוקף ב-18.1.04, רטרוספקטיבית על חובות שנוצרו בטרם כניסת הוראת חוק זו לתוקף. כלומר, אין לחייב בעל מניות בחובות ארנונה של החברה שבשליטתו, מקום בו החיוב נוצר קודם למועד פרסומו של הסעיף, קל וחומר במקרה בו החובות נצברו שנים קודם לכן, כפי שנדון בעתירה.בית המשפט הסכים עם טענת העירייה, כי הוראת סעיף 8(ג) אינה מטילה ואינה יוצרת, חיוב חדש של מס, אלא מוסיפה רק “אמצעי גביה” חדש, אשר יקל על הרשות המקומית לגבות מס קיים; ואולם, מבחינתו של בעל השליטה, מדובר במס חדש שלא חל עליו קודם לחקיקת סעיף 8(ג). על כן לא ניתן לפרש הוראת דין זו, כאילו היא חלה אף על חוב שהושת על החברה לפני צאת החוק החדש.מדובר במס חדש שקודם לחקיקת הסעיף לא ניתן היה לגבייה.
עמ”נ 328/06 חברת דואר ישראל בע”מ נ’ מנהל ארנונה קרית אתא,
במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס”ד –2004, תוקנה ההגדרה “משרדים, שירותים ומסחר” – כך שנוסף אליה הביטוי: “סניפי דואר וסוכנויות דואר שבהם ניתנים שירותים לציבור”.לפי הגדרה מתוקנת זו, החל משנת הכספים 2004, סניפי דואר וסוכנויות דואר יוגדרו כ”משרדים, שירותים ומסחר”. לפיכך, פסק בית המשפט המנהלי בחיפה, כי החל משנת הכספים 2004, לא ניתן יותר לסווג סניפי דואר בסיווג הגבוה: “בנקים”, אף אם מתנהלת בהם פעילות בנקאית. לעומת זאת, עד לשנת המס 2003, ניתן לחייב את סניפי הדואר- או לפחות חלק מסוים בו מתנהלת פעילות בנקאית – בתעריף בנק. יחד עם זאת, בית המשפט לא התיר תיקון רטרואקטיבי של החיוב, באשר, שינוי סווג רטרואקטיבי, יעשה רק בנסיבות מיוחדות, שלא התקיימו במקרה זה. בנק הדואר הינו גוף נפרד ואישיות משפטית נפרדת מרשות הדואר, בעל אופי עסקי – מסחרי, ולכן אין באספקת שירות חיוני לציבור על ידו, כדי להפכו לגוף המבצע פעילות שלטונית, בעל אופי שלטוני ריבוני. לפיכך אין הוא מחזיק בנכס מטעם הממשלה ואין הנכס משמש לצרכי הממשלה. לכן, אין הוא זכאי ל”הנחת מדינה” בשיעור של 45%.
בר”ם 5299/05 עיריית רמת גן נ’ אורי חן,
בית המשפט העליון קבע, כי חניות “צמודות” למשרד, ומשמשות את עובדי המשרד בלבד, תסווגנה בתעריף זהה לתעריף בו מסווגים המשרדים, אליהם “צמודות” אותן חניות, בבחינת הטפל ההולך אחרי העיקר.בית המשפט קבע, כי המבחן לכך ש”חניה” תסווג בתעריף נמוך של “חניון” הינו מבחן תכליתי. בית המשפט קבע, כי התכלית שבקביעת תעריפים נמוכים לחניון, הינה הקלת מצוקת החניה לציבור הרחב. בחניון בתשלום קיימת על פי רוב, תחלופה מתמדת של משתמשים, והוא מסייע בכך בצורה משמעותית לפתרון מצוקת החניה. לא כן חניה פרטית, המשמשת את בעליה ומספר מצומצם של אנשים נוספים. מקום בו מקומות חניה משרתים קהל עובדים ספציפי שאינו מתחלף – כלומר החניות נשארות ריקות מחוץ לשעות פעילות המשרד – לא מוגשמת תכלית החקיקה בעניין.
ברם 3052/06 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ’ דוד פלבר
ניתן לדחות את תביעת הפיצויים למועד אישורה של תוכנית אשר יש בה את מידת המסוימות הדרושה כדי להעריך את הפגיעה במקרקעין; וזאת, גם מקום בו הפגיעה בכללותה נוצרה כבר במסגרת תוכנית קודמת, אשר חסרה את אותו פירוט נדרש להערכת הפגיעה. אשר לתחולת סעיף 200 לחוק: הנטל לשכנע כי שלושת התנאים הקבועים בסעיף שבהתקיימם במצטבר, תהיה הוועדה המקומית פטורה מהחובה לפצות את מי שנפגע מירידת ערך המקרקעין, מוטל על הוועדה המקומית. לעניין הערכת סבירותה של הפגיעה – סבירות מהווה את אחד משלשת התנאים האמורים – נקבע – תוך הפניה להלכת הורוויץ – כי יש לערוך איזון בין זכות הקניין לאינטרס הציבור על-פי שלושת השיקולים הבאים: גודל הירידה בערך המקרקעין הנפגעים; מידת “פיזור” הנזק; ואינטרס ציבורי חיוני הגלום בתכנית, אם כי שיקולים אלה אינם מהווים רשימה סגורה. בעניין תנאי הצדק – תנאי שלישי מתוך שלשת התנאים האמורים – נפסק כי מדובר בתנאי פתוח וגמיש המתבסס על שיקולים מגוונים, אשר משתנים ממקרה למקרה על פי העובדות הקונקרטיות, בעניין הנדון. במקרה הקונקרטי נקבע כי מן הצדק הוא כי נטל הפיצוי יחולק באופן שווה בין כלל התושבים אשר נהנים מיישום התכנית הפוגעת, שאין חולק כי תרמה לרווחתם.
עמנ (ת”א) 227/05 וינברג נילי נ’ מנהל הארנונה עיריית תל אביב
בצו הארנונה של עריית תל אביב, בנייני מגורים מסווגים, בין השאר, על פי שנת גמר הבנייה. ההנחה שבגין מבנים ישנים במיוחד, יש לשלם ארנונה מופחתת. בפסק הדין נדונה שאלת סווגה של תוספת חדשה לבניין ישן. המערערת ביקשה להמשיך ולחייבה על פי התעריף המופחת בטענה, כי סווג לפי שנת גמר בנייה נעשה בניגוד ל”חוק ההסדרים”; וכן כי יש לסווג את כל המבנה בכללותו על פי שנת גמר הבנייה המקורית. בית המשפט פסק כי השאלה הראשונה מהווה בעצם תקיפת חוקיותו של צו הארנונה. לפיכך, הגם שמדובר בתקיפה עקיפה, אין הוא מצוי במסגרת העניינים שבסמכותו של מנהל הארנונה, ושל ועדת הערר, אשר על פסיקתה הוגש הערעור לבית המשפט. כמו כן קיבל בית המשפט, את פרשנותה של העירייה גם לגופו של עניין. כלומר, כי הגדרת בניין כוללת גם חלק מבניין וראוי להתייחס לחלק חדש שברור כי רמת הבנייה בו גבוהה יותר, כאל בניין חדש המחויב בתעריף הגבוה יותר.
רעא 10074/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ’ דני גרוסברד
כפי שנקבע בעבר בהלכת קנית, יש לבחון במועד התגבשות החבות בהיטל השבחה האם הנישום הוא הבעלים או החוכר באותו מועד. על אף שחוזה פיתוח “ערב חוזה חכירה”, מהווה מעין שלב ראשון לחוזה חכירה, נקבע כי על מנת להטיל את ההיטל יש צורך דווקני בזכויות משפטיות מתאימות בקרקע ואין להשאיר את הקביעה לא ברורה וחד משמעית.
רעא 4217/04 ציון פמיני נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
בית המשפט העליון אימץ את “שיטת המדרגות” הלצורך חישוב היטל השבחה במקרה של רצף תוכניות. שיטת המדרגות מחשבת השבחה בגין כל תוכנית בנפרד, יתרונותיה בכך שהיא מחייבת בהיטל רק את מרכיב ההשבחה שנגרם כתוצאה ישירה מהתוכנית המשביחה ומנטרלת את השפעת כוחות השוק. נקבע ששיטת המדרגות מגשימה במדויק את תכלית החקיקה ומהווה את הפגיעה הפחותה ביותר בקניין הפרט.
עת”מ (תא) 1176/02 פריץ קומפניס ישראל טי. בע”מ נ’ מנהל הארנונה המועצה האזורית,
בית המשפט הסתמך על הלכת “שיקרצ’י” וקבע שלא ניתן לתקן טעות בסיווג הנכס בנסיבות העתירה ללא אישור שרעי הפנים והאוצר אחרת יחשב הדבר כחריגה מ”חוקי ההקפאה”. יצוין כי בית המשפט דחה את טענת השיהוי של המועצה היות שבין הצדדים התנהל הליך שנמשך זמן רב מאד לפני ועדת הערר. ושאלת הסמכות העניינית של ועדת הערר לא היתה ברורה הן לצדדים והן לועדת הערר
עמנ (חי’) 283/05 שירותי בריאות כללית נ’ המועצה האזורית מטה אשר
ניתן לחייב בהיטל ביוב גם מבנה שאיננו ראוי לשימוש. ניתן לחייב בהיטל ביוב, גם מבנה שנקבע לגביו, כי אין לחייבו בארנונה על פי הוראות סעיף 330 לפקודת העיריות, עקב היותו לא ראוי לשימוש. בית המשפט קבע, כי מדובר בשני עניינים שונים בתכלית. בארנונה מחויב הנהנה מהשימוש השוטף במבנה; בהיטל ביוב, מחויב הנהנה הפוטנציאלי מהנכס. בארנונה מדובר בחיוב עיתי רב פעמי. בהיטל ביוב מדובר בחיוב חד פעמי. כלומר, אין חשש שבעל הנכס יחויב פעמיים בגין אותו שטח מבנה.
ה”פ (ת”א) 85/98 אחוזת ראשונים – רובינשטיין ואח’ נ’ עיריית ראשון לציון,
בית המשפט העליון קבע בעבר הלכה תקדימית לפיה הארנונה בדיור מוגן תחול על הדיירים ותחוייב לפי סיווג מגורים. פסק הדין הנוכחי עוסק בשאלת חיוב השטחים הנלווים, סוגיה שהוחזרה לדיון לבית המשפט המחוזי לדיון על פי הנחיות העליון. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש לבחון את השאלה, לאור הזיקה בין השטח הנבחן, לבין דירות המגורים, תוך מתן דגש לאופייה המיוחד של האוכלוסייה במקום. בסיכומו של דבר, נקבע כי: החצר הלובי והמעברים, חדר האוכל, הקפיטריה, ה”ברביקיו”, חלק מהמשרדים, המרפאה, חדר ההרצאות, חדרי החוגים, הבריכה וחדר הכושר יסווגו כשטחים נלווים לדירות המגורים ואילו אגף הסיעוד והמזנון יסווגו כשטחים מסחריים.
ע”א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע”מ נ’ מועצה אזורית משגב
. החל משנת 1994 הוכנס שינוי בהגדרת המונח “תעשיה” בתקנות ההסדרים: “”תעשיה” – לרבות מפעלי בניה ומחצבות לשונה הברורה של הגדרה זו אינה משאירה פתח לפרשנות אחרת. מחוקק המשנה הבהיר כי למרות שיכול הדבר להשתמע נקבע, על פי לשונה של התקנה, כי יש לסווג את המחצבות כ”תעשייה”, הן שטחי קרקע לחציבה והן שטחים בנויים. המשמעות הינה החלת תעריף בניין לשטחי קרקע ללא אבחנה בין מבני המחצבה לבין הקרקעות בהן היא עושה שימוש, שכן משמעות המונח “מחצבה” כוללת בחובה קודם כל את הקרקעות מהן נחצב חומר הגלם.
עמ” נ 309/06 קעה ואח’ נ’ מנהת הארנונה של עיריית חדרה,
“טופס 4” איננו מהווה ראיה חלוטה להיותו של נכס “בנין” ראוי לשימוש – בניין שניתן להתחיל ולחייבו בארנונה. המבחן המועדף הוא המבחן הפונקציונלי. כלומר האם בנייתו של הנכס הושלמה, כדי כך שראוי הוא לשימוש לו יועד. יחד עם זאת עפ”י רוב “טופס 4”, מהווה ראיה טובה לכך שהנכס, אכן ראוי לשימוש לו יועד לפיכך, קיומו של “טופס 4″, מעביר את הנטל – להראות שבנייתו של הנכס לא הושלמה בנסיבות העניין – לכתפי הנישום. בנסיבות הספציפיות של פסק הדין ומכיוון שהנישום לא הביא כל ראיה לסתור את המשמעות שביקש מנהל הארנונה לתת ל”טופס 4”, נדחה הערעור..
ת.א. 2766/00 ברודנו ואח’נ’ עיריית תל אביב, לקריאת פסק הדין במלואו, ראה אתר הרשות השופטת, פורסם ביום 15/8/06
נדחתה תביעה להשבת היטלי פיתוח בטענה לאילוץ וכפייה, מעבר לכך שלא הוכח אילוץ או כפיייה פורטו נימוקים נוספים, כגון, שחלף זמן רב ממועד האילוץ הנטען, העירייה שינתה מצבה לרעה, במשך תקופה ארוכה היזם לא הודיע על ביטול של ההסכם ונהנה מהקדמת האפשרות לקבל היתר בנכס.
עמ” נ (י-ם) 315/05 בנק יהב בע”מ נ’ עיריית ירושלים
סיווג “בנקים” הגבוה יחסית, אינו חל אך ורק על פעילות המתבצעת בסניפי הבנק. הפעילות המתבצעת במשרדיו השונים של תאגיד בנקאי היא חלק בלתי נפרד מהפעילות המתבצעת בסניפיו. משרדי ההנהלה והאגפים השונים, ביניהם גם הלשכה המשפטית, עוסקים בקידום הפעילות הבנקאית. הבנק ביקש, כי בית המשפט ייתן פרשנות מצמצמת לסווג ויגביל אותו רק לסניפי הבנק – הנכסים בהם ניתן שירות ישיר ללקוח. בית המשפט דחה פרשנות זו וקבע, כי אמנם ביטויו הברור ביותר של השימוש הבנקאי הוא השירות שניתן ללקוח הבנק בסניף, אולם, שימוש בנקאי אינו מתמצה במתרחש בסניף הבנק בלבד. לכן יש לראות בפעילות המתבצעת במשרדי המנהלה שימוש בנקאי, וזאת חרף העובדה שלא מתבצע בה קשר עם לקוחות. בית המשפט הפנה לשורה של פסקי דין הקובעים כי יחידות שונות של בנקים, כגון משרדי מנהלה, ארכיב ומחסנים, יסווגו כ”בנקים” לצרכי ארנונה, למרות שלא מתקבל באותן יחידות קהל.
בר”ם 3781/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה נ’ מרדכי הר,
כב’ השופטת ביניש ציינה, כי קשה להגדיר מראש רשימה סגורה של כל המצבים בהם הדבר יהיה אפשרי, אולם ניתן להצביע על מספר מאפיינים של תכניות, שבהתקיימם מן הראוי יהיה לראות שתי תכניות, שפורמאלית הן נפרדות זו מזו, כתכנית אחת לצורך תביעה לפי סעיף 197: ראשית – על מנת ששתי תכניות תוכרנה כתכנית אחת לצורך תביעת פיצויים על הזיקה התכנונית ביניהן להיות הדוקה ומשמעותית. על שתי התכניות לחול על אותם מקרקעין ונדרש קיומו של קשר ענייני ומשמעותי ביניהןשלישית – פרק הזמן שצפוי לחלוף בין מועדי אישורן של שתי התכניות אף הוא בעל חשיבות לשאלת ההכרה בהן כתכנית אחת. כך למשל, כאשר התכנית המוקדמת יותר היא תכנית שבמהותה היא תכנית זמנית שנועדה לחול לפרק זמן מוגבל עד לאישורה של התכנית המאוחרת יותר, יהיה בכך כדי לחזק את הקשר בין שתי התכניות. ודוק: עצם העובדה שבדיעבד מסתבר שהתקופה שחלפה בפועל בין מועדי אישורן של שתי התכניות הייתה ארוכה יותר מזו שנצפתה מלכתחילה, אין בה כדי לנתק את הקשר בין שתי התכניות.כב’ השופטת בייניש קבעה, כי “מקום בו יתקיימו שלושת המאפיינים שתוארו לעיל הנטייה תהיה, אפוא, להתייחס לשתי התכניות הנדונות כתכנית אחת לצורך תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. עם זאת, מאפיינים אלה אינם בגדר תנאי בל יעבור להכרה בשתי תכניות שונות כתכנית אחת לצורך תביעת פיצויים, וניתן להניח כי בבוא העת יוכרו מצבים נוספים בהם זו תהיה התוצאה הראויה”.
בשא (ת”א) 159912/06 עירית תל אביב נ’ יצחק שירקני,
השגה על חיובי ארנונה יש להגיש למנהל הארנונה בתוך 90 יום מיום קבלת החיוב; וזאת, לגבי הטענות שהחוק קבע כי הטיפול בהן, מצוי בסמכות מנהל הארנונה. במקרה נשוא פסק הדין דובר על טעות בגודל השטח המחויב, נושא שאין חולק כי מצוי הוא בסמכות מנהל הארנונה. כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או השגה על החלטה כלשהי, אזי יש ללכת בה. כלומר, טענות כנגד חיובי הארנונה שיוגשו לבית המשפט, בעניינים שבסמכותו של מנהל הארנונה, ימחקו על פי רוב, על הסף. בכל זאת הוכרה סמכותו של בימ”ש ליתן סעד במקרים מסוימים גם אם רשאי היה הנישום לפנות בהשגה לפי החוק, בין השאר, מקום בו בית המשפט סבור כי יגרם עוות דין לנישום. כאן הודתה העירייה לפחות לגבי חלק משנות המס נשוא התביעה, כי השטח לחיוב, אכן נמוך מהשטח שחויב בפועל. לפיכך קבע בית המשפט, כי בנסיבות אילו יש לדון בטענת הנישום לגופה.
עמ”נ 350/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ’ עבוד ואח’,
נקבע י השינויים שביצעה עיריית חיפה בצו הארנונה, על אף שיש בהם הגיון, הינם שינויים המנוגדים לחוקי ההקפאה אשר נועדו להקפיא תעריפים ולמנוע עקיפת ההקפאה, גם על דרך של סיווג מחדש. עיריית חיפה שינתה את ההגדרה בצו כך שהשינוי צמצם את העסקים הנכנסים להגדרה ע/2 הקובע סיווג מופחת .
ת.א (ראשל”צ) 1671/03 עו”ד שמעון חזן נ’ עיריית חולון ואח’
נדחתה תביעתו של יזם לפיצוי בעילה נזיקית בגין עיכוב בביצוע הפיתוח, אולם, בית המשפט קיבל באופן עקרוני את הטענה כי קיימת חובת זהירות מושגית לרשות מקומית, כלפי יזם או בעלים לביצוע עבודות פיתוח במתחם שכן אלה מעכבים את קידום הפרוייקט.
עמ”נ 249/05 ס.ג.א. נכסים בע”מ נ’ מנהל הארנונה – מועצה אזורית מטה אשר
בית המשפט יישם הלכת ראשונים וקבע שנכס ריק יסווג לפי השימוש הזול האפשרי.
עע”מ מלכא נ’ מועצה מקומית כפר קמא
עתמ 3061/06 בשא 2067/06 רכבת ישראל בע”מ נ’עיריית חדרה ואח’,
בית משפט לעניינים מנהליים בחיפה קבע כי “אכרזת המיסים גבייה” על פיה חוב ארנונה שנוי במחלוקת, אינו בר גבייה, חלה רק על הליכי גבייה שננקטים על פי הוראות “פקודת המיסים גבייה”. לעומת זאת, צו המורה על הקפאת הלכי גבייה הננקטים על פי פקודת העיריות, יינתן בהתאם לנסיבותיו של כל מיקרה, ובכלל זה: תום לבו של נישום בהגשת ההשגה והערעור; האם באמת החוב שנוי במחלוקת, או שמא מטרת הליכי הערעור הינה עיכוב הליכי הגבייה; סיכויי ההצלחה של הנישום בהליכים; מצבה הכלכלי של הרשות ויכולתה להשיב את הכספים אם יזכה הנישום בהשגותיו; איתנותו הפיננסית של הנישום ועד כמה יפגעו בו הליכי הגבייה וכדומה.ביום 16.7.2003 נערך ונחתם בין הצדדים הסכם להסדרת תשלומי הארנונה של הרכבת לעירייה לאחר שהתגלו מחוקות על חיובי ארנונה 2000-2002. גם לאחר אותו הסכם ניתנה לרכבת הנחת מדינה בשיעור של 45%. בשלב מסוים תיקנה עיריית חדרה את “טעותה” ביטלה הנחת מדינה והוציאה שומה רטרואקטיבית לרכבת. הרכבת כפרה בכל החיובים במסגרת הליכי השגה ערר ואף הגישה עתירה מנהלית.העירייה נקטה הליכי גבייה וביססה את זכותה לנקיטת הליכי גבייה הן על פקודת המסים (גבִיה) והן על סמכותה מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש]. בעקבות הגשת הבקשה לצו מניעה להפסקת הליכי גבייה, הודיעה העירייה כי הינה ממשיכה בהליכי גבייה מכוח פקודת העיריות בלבד. לגרסתה אין בטענות הרכבת כדי למנוע נקיטת הליכים אלו.בית משפט תמך בטענת העירייה וקבע כי אכרזת המיסים גבייה בהיותה חקיקת משנה לא יכולה לפגוע בסמכות העירייה על פי חקיקה ראשית – פקודת העיריות. בית משפט עמד על הצורך לאזן בין זכותו של נישום שעניינו יתברר בערכאות המתאימות בטרם יְשלם, לבין אינטרס הציבור לגבות את הארנונה בהקדם ולאפשר מימון פעולות הרשות, מבלי להמתין להליכי השגה וערעור אין-סופיים.כל עוד לא קבע המחוקק הוראות מפורשות המאזנות בין האינטרסים השונים וקובעות מתי ניתן להמשיך בהליכי גבייה ומתי יש לעכבם, שומה על בית המשפט לשקול את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולחפש את האיזון הראוי.בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול יהיה תום לבו של נישום בהגשת ההשגה והערעור; האם באמת החוב שנוי במחלוקת, או שמא מטרת הליכי הערעור הינה עיכוב הליכי הגבייה; סיכויי ההצלחה של הנישום בערעור; מצבה הכלכלי של הרשות ויכולתה להשיב את הכספים אם יזכה הנישום בהשגותיו; איתנותו הפיננסית של הנישום ועד כמה יפגעו בו הליכי הגבייה וכדומה.במקרה זה, העירייה נקטה הליכי גבייה רק לגבי חוב הארנונה כשיעורו בשנים עברו, דהיינו מתוך התחשבות בהנחה שניתנה לרכבת בעבר. חישוב המס לגביו ננקטים ההליכים נעשה על-פי הסכם הפשרה בלבד.
עע”ם 5640/04 מקורות בע”מ נ’ מועצה אזורית לכיש, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (5.9.2005))
כאשר הטענה שאותה מבקש נישום להעלות איננה נכללת בסמכויותיה של ועדת הערר, הוא יכול להעלותה אך במסגרת עתירה מנהלית.
ת”א (ת”א) 1288-06 אס.ג’י.אס נ’ עיריית פתח תקווה, ניתן ביום 26/05/2010
בין התובעת לעירייה התגלע סכסוך באשר לפרשנות הסכם פיתוח – בעוד שלטענת התובעת ההסכם פוטר אותה מתשלום אגרות והיטלים עד 120 אחוזי בניה, טענה העירייה כי חיובה עפ”י ההסכם הוא בגין 120 אחוזי בניה מהשטח העיקרי בלבד, וכי בגין כל מ”ר נוסף חייבת התבעת במלוא היטלי הפיתוח בהתאם לחוקי העזר; מכל מקום טוענת התובעת, כי בהתאם לנימוקים הבאים לעירייה אין סמכות לחייבה בהיטלי פיתוח נוספים: א. אזור התעשייה קריית אריה מתנהל כמשק סגור, ולא נכלל במסגרת תחשיב ההיטלים; ב. שטחי השירות לא נכללו במסגרת התחשיבים המבססים את היטלי פיתוח ועל כן, לעירייה אין סמכות לחייב אותם שטחים; ג. העירייה לא הוכיחה זיקה בין “תשתיות העל” לנכס הנבנה; ד. את התשתיות במתחם ביצעה חברה חיצונית, ולא העירייה; תחילה, ביהמ”ש המחוזי בת”א (מפי כב’ השופטת רות רונן) אימץ את פרשנות העירייה להסכם הפיתוח; בשלב השני, ביהמ”ש דחה את טענות הפטור שהעלתה התובעת ונימק – א. בהתאם לשיטת ההיטל, אין עוד חשיבות לשאלת הזיקה הספציפית בין עבודות תשתית מסוימות, לבין בנייה כזאת או אחרת. ב. נקבע כי בהנחה ששטחי השירות ו/או שטחי אזור התעשייה קריית אריה לא הובאו בחשבון בתחשיב ההיטלים, הן במונה והן במכנה, היה על התובעת להוכיח מה הייתה משמעות הוספתם לתחשיב, והאם החיוב לכול מטר מרובע בנוי היה במקרה כזה גבוה יותר או נמוך יותר, ובאיזו מידה; ג. התובעות לא היו יכולות לטעון כי אין זיקה בין עבודות התשתית לבין המגרש, משום שאין חולק כי על המגרש בוצעו עבודות תשתית מקיפות במגרש, על ידי חברת מבני תעשיה, שבצעה את העבודות עבור העירייה.
עתמ (חי’) 348/08 עתמ (חי’) 2111-03-09 שטראוס מחלבות בע”מ נ’ מועצה איזורית מטה אשר
בית המשפט ביטל תעריף ארנונה בנימוק של חוסר סבירות קיצוני ואפליה. נקבע כי כאשר קיים פער ניכר בתעריפים בין אזורים שונים שבתחום המועצה, מבלי שתהיה לכך הצדקה עניינית, מדובר באפליה אסורה היורדת לשורש חוקיות הצו.
בר”מ 5045/02 מלק סולומון נ’ עיריית חדרה
בית המשפט קבע שיש לסווג נכס ריק וללא שימוש לפי התעריף הזול ביותר בצו הארנונה הסביר מבחינת השימושים האפשריים. במקרה המדובר אושר לחייב נכס ריק לפי התעריף למבנה חקלאי על אף שהשימוש האחרון שנעשה בו היה שימוש עיסקי.
בר”מ 9016/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוד השרון נ’ תומר וינשטיין ואח’
אושרה החלטת ועדת ערר לפצות בעלי דירות בגלל ירידת ערך קטנה בשיעור של 2%-5% ונדחתה טענת הועדה לפטור במקרים של פגיעה פחותה.
עמ”נ 33103-02-12 גלר דוד ואאורה נ’ הועדה המקומית לתו”ב חולון ואח’
נקבע כי ככלל יש לאמץ את החלטת השמאי המכריע. כמו כן, יש לשאוף לפסיקת הוצאות לצד הזוכה לשיפוי בגין הוצאות ההליך.
חיוב בארנונה של שטחים שונים בתחום חוות מיכלי דלק וכן הגדרת מיכלים כ”בנין” לצורכי ארנונה
נקבע כי שטחי בור וטרשים ייחשבו כשטחים ברי חיוב בארנונה בשל העובדה שהם מגודרים ונמנע מאחרים שימוש בהם, כמו כן, נעשה בהם שימוש לצורכי בטחון. כן נקבע, כי מיכלים המתנשאים לגובה של 19 מטר הינם בגדר בנין.