מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נולד, בשנת 2004, כתיקון חקיקה במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004. הסעיף בא לעולם על רקע מצבן הכספי העגום של רשויות מקומיות רבות, אשר סבלו מגירעון תקציבי כבד, ואשר חיפשו דרכים להעמיק את הגבייה כחלק מצעדים נדרשים של התייעלות.
על הפרק עמדה התמודדותן של הרשויות המקומיות עם חברות אשר שוכרות נכסים, ורשומות בפנקסי העירייה כ“מחזיקות בנכס”, אך נמנעות מלשלם חובות ארנונה. מסך ההתאגדות של החברה לא אפשר, עד לתיקון החוק, לרשויות המקומיות לגבות את הכספים ישירות מבעלי השליטה בחברה. התיקון לחוק ההסדרים משנת 1992, הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, פתר בעייה זו עבור הרשויות – אולם יצר בעיה קשה מאד עבור הנישומים, וזאת היות והסעיף גורף, מרחיק לכת, קיצוני, לא מידתי, ואין בו הגנות פרוצדורליות ואחרות לנישום. כשמשלבים את הוראותיו הדרקוניות של הסעיף עם סמכויות הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה מנהלית לגביית חובות ארנונה, התוצאה המתקבלת הינה פעמים לא מעטות קשה לעיכול.
עולה השאלה – מיהו בעל שליטה בחברה, אשר לנכסיו מוסמכת הרשות לרדת באופן אישי, בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? השאלה, מיהו בעל שליטה- הינה שאלה שהדיון בה הינו בסמכותו של מנהל הארנונה – במסגרת דיון בהשגה שמוגשת לו, וזאת לפי סעיף 3(א)(4) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ט – 1976.
בית המשפט קובע ‘מיהו בעל שליטה’
ובכל זאת, על אף שבית המשפט אינו אמור להידרש לשאלה זו, וזאת מכוח סמכותו של מנהל הארנונה לדון בשאלה זו (אם כי, סמכות זו אינה בהכרח יחודית, ועל כך הרחבנו במאמר נפרד), בפועל הוא נדרש לה (שכן יש קושי טכני להפריד באופן מלאכותי בין שאלות שהן בסמכות מנהל הארנונה לבין שאלות שהן בסמכות בית המשפט, כאשר לרוב הן כרוכות ושלובות זו בזו), וכך הוגדר בפסיקה (תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010)) בעל שליטה בחברה, לצורף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:
סעיף 119א’ לפקודת מס הכנסה מגדיר “בעל שליטה” – “מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א)”. כאשר לפי סעיף 32 (9)(א) לפקודה בעל שליטה הוא מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב) בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד) בזכות למנות מנהל”.
גם בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) נפסק כי בעלי השליטה נחשבים מי שמחזיקים בחברה בשיעור של 25% לפחות (או שהינם בעלי זכויות שוות ערך בה), או שהינם בעלי הזכות למנות בה מנהל.
ומה אם בעל השליטה אינו יכול להבריח נכסים בפועל?
הנה אם כן, בנוסף לשאלות אחרות אשר מתעוררות בפסיקה בהקשרו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נדונות באופן תדיר ואשר נתונות לפרשנויות רבות וסותרות (כגון – האם חלה חזקת קיום נכסים, כיצד מוכיחים אם היו לחברה נכסים אם לאו, בעת שחדלה לפעול, האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה עד לגובה שווי הנכסים שהוברחו, או שמא עד לגובה חוב הארנונה עצמו, וכו’), יש ליתן את הדעת לשאלה – שעד כה לא התעוררה לגביה מחלוקת בפסיקה- בשאלה ‘מיהו בעל השליטה’ . כך, למשל, השאלה אם אדם שבידו הזכות למנות מנהל ייחשב ל”בעל שליטה” לצורך הפעלת מנגנון חזקת הברחת הנכסים, מעוררת שאלות ותהיות יסודיות וחוקתיות הנוגעות לתכלית ולמידתיות שבהפעלת חזקת הברחת נכסים על מקרים בהם ברור לכולי עלמא שהאפשרות להברחת נכסים אינה קיימת לנישום שעל פי פקודת מס הכנסה נחשב “בעל שליטה”.
נדמה שגם בעניין זה על מחוקק המשנה ו/או על הרשות להתקין תקנות, או לקבוע הנחיות מנהליות, בהתאם, וזאת בכדי להסיר את ענן אי הודאות אשר מרחף מעל פרשנותו של סעיף 8(ג) לחוק, בכלל, והשאלה מיהו “בעל שליטה”, בפרט.