“מעשה באחד מפרחי הפרקליטים, ששנה ולמד ומילא כירסו בפסקי דין ובחוקים ואף שימש שני מאמנים, ומשבא ליטול סמיכה לערוך דינים, נאמר לו שטרם באה שעתו להימנות עם קהל הפרקליטים….”
כך פותח השופט אלון את פסק דינו בבג”ץ 702/81 אוריאל מינצר נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.
העותר, מתמחה צעיר, אוריאל מינצר שמו, החליף מאמן בשנה השניה להתמחותו ומתוך טעות של מאמנו לא נמסרה הודעה ללשכה על החלפת המאמן. הלשכה סירבה להכיר בשנת התמחותו השניה בגלל הטעות שלא דווח על החלפת המאמן בניגוד לדבר החקיקה בכללי לשכת עורכי הדין.
המתמחה אורי מינצר עתר לבג”ץ לביטולו של דבר החקיקה בשל חוסר סבירות קיצונית.
מקריאת פסק הדין ניתן לחוש את הסימפטיה העמוקה ששופטי בג”ץ חשים כלפי המתמחה הצעיר אשר בנועם ובנחישות הציב לפניהם אתגר ודרישה נחרצת להעדיף את חוש הצדק על פני דבר החקיקה הנוקשה.
שופטי בג”ץ לא מסתירים את התלבטותם והתחבטותם: “עיינתי ושקלתי בדבר: במושכל ראשון נראה היה לי, כי מן הראוי היה, במקרה דדן, להיענות לעתירתו של העותר, אך שבתי וגלגלתי בענין ולאחר לבטים והיסוסים רבים באתי אף אני למסקנה שלא יהא זה מן הנכון….”
“הן בא כח העותר והן בא כח הלשכה, אלו ואלו מודים כי בעניינו של העותר לקתה מידת הצדק…איתרע מזלו של העותר ועוד בטרם נכנס לשערי היכל המשפט והמשפטנים כבר התנסה באותו ניגוד חריף וקשה שבין שורת הדין ומידת הצדק”
מי שזכה להכיר את אורי מבין בוודאי כיצד המתמחה הצעיר שעמד בפניהם- חן וחסד תמיד נסוכים על פניו- רכש את אהדתם של השופטים. האתגר שהציב אורי לפני השופטים לדחות את הדין מפני הצדק, לא הייתה לדידו טענה משפטית, אלא הייתה דרך חיים ותפיסת עולם, אותה הקרין לא רק להלכה אלא גם למעשה. שיקול הדעת, ההגיון והשכל הישר כמו גם ההקשבה לחוש הצדק קדמו אצלו ובמעשיו לכל דבר חקיקה והוא יצא חוצץ כנגד כל עוול שנגרם כתוצאה מנוקשותן של כללי דין.
איש חסיד היה אורי. דלתות משרדו היו פתוחות לכל דכפין וכל מי שהיה זקוק לעיצה טובה, לעידוד או לייצוג משפטי (פעמים רבות ללא תמורה) זכו לקבל את מבוקשם בשמחה ובמאור פנים.
טוב ליבו הבלתי נדלה, עצותיו הטובות וחכמתו העמוקה והנעימה יהיו נר לזכרו.