ע”א 2827/11 עו”ד יוסף בן-דור ככונס נכסים נ’ מועצה מקומית גבעת זאב
ערעור שהגיש כונס נכסים, שפעל למכירתו של נכס במסגרת מימוש משכנתה, נדחה ברובו. בעוד הליך הכינוס תלוי ועומד, ניתן כנגד החברה החייבת צו פירוק. כאשר הרשות המקומית שבתחומיה נמצא הנכס, נדרשה לתת את אישורה להעברת הבעלות בנכס, היא התנתה את מתן האישור בתשלום חוב ארנונה שרבץ על הנכס – הן בגין תקופת הכינוס (בטענה שמדובר בהוצאות כינוס נכסים) והן בגין חלק מן התקופה שקדמה לכינוס; זאת על יסוד הטענה שאכרזת המסים (גביה) הגדירה חובותארנונה כחובות הנהנים ממעמד של “שעבוד ראשון”. כונס הנכסים העלה בפני ביהמ”ש הדן בפירוקה של החברה טענות כנגד תוקפו של חוב הארנונה, וכן טענות נוספות שעניינן קדימותו בסדר הנשייה. ביהמ”ש קמא קבע שהשאלות הנוגעות לעצם החיוב בארנונה אינן בסמכותו, ועל החלטה זו הוגש הערעור. ביהמ”ש העליון דחה את הערעור בקובעו כי קדימותו של חוב הארנונה דנן נובעת מכך שהוא מהווה חלק מהוצאות הכינוס הנהנות מדין קדימה. תוצאה זו נלמדת בהשוואה להוראות הקובעות עדיפות להוצאות פירוק ולהוראות הקובעות עדיפות להוצאות ניהול של נכסי פושט רגל. את הטענות כנגד חוב הארנונה יש להעלות במסגרת הדרך החקוקה של השגה וערר, בפני וועדת ערר שהיא בעלת הסמכות העניינית לדון בהן. שאלת כוחה של האכרזה לשנות את דין הקדימה שנקבע בחקיקה ראשית הושארה בצריך עיון, היות ואינה חלה בשטחי יו”ש, בהם מצוי הנכס.