השפעה בלתי הוגנת: כשהחתימה היא של המצווה, אבל הרצון אולי כבר לא

אחרי שאדם נפטר, יש לו לעיתים נטייה לומר דברים מפתיעים.

ליתר דיוק — הצוואה שלו אומרת אותם בשמו.

הבן שהיה בטוח שהדירה תחולק בין שלושת האחים מגלה שהיא ניתנה כולה לאחותו. הילדים מגלים שבת הזוג שנכנסה לחיי האב בשנותיו האחרונות קיבלה את רוב הרכוש. לפעמים זו מטפלת, אחיין או שכן שהפך, בתקופה מסוימת, לאדם הקרוב ביותר למנוח.

ואז מגיע המשפט שכמעט כל עורך דין העוסק בירושה שמע:

"אבא שלי בחיים לא היה עושה דבר כזה."

יכול להיות.

אבל כדאי לדעת כבר בתחילת הדרך: בית המשפט אינו מבטל צוואה משום שהמנוח היה אבא לא הוגן.

מותר לאדם להעדיף ילד אחד על פני ילד אחר. מותר לו להכיר תודה למי שטיפל בו. מותר לו גם לכעוס, להיעלב, לשנות את דעתו בגיל 85 ולהחליט החלטה שכל בני משפחתו משוכנעים שהיא טעות איומה.

החופש לצוות כולל גם את החופש לעשות דברים שהיורשים אינם אוהבים.

השאלה המעניינת מתחילה במקום אחר:

האם זה באמת היה הרצון שלו?

לא כל השפעה היא השפעה בלתי הוגנת

יש משהו מעט מלאכותי בביטוי "השפעה בלתי הוגנת", מפני שאין כמעט אדם שאינו מושפע מאחרים.

אנחנו מושפעים מבני הזוג שלנו, מהילדים, מחברים, מהאדם שמטפל בנו ומהאדם שמתקשר אלינו בכל ערב כשאחרים כבר הפסיקו להתקשר.

גם מצווה רשאי להיות מושפע.

בת שאומרת לאמה "אני היחידה שמטפלת בך כבר חמש שנים" אינה מבטלת בכך את זכותה של האם לערוך צוואה לטובתה. אדם מבוגר רשאי להרגיש הכרת תודה. הוא אפילו רשאי להחליט שהילד שהיה לצדו יקבל יותר מן הילד שמתקשר פעם בחודש מחו"ל.

המשפט מתחיל להתערב כאשר הקשר עובר ממערכת יחסים שמשפיעה על הרצון למערכת יחסים שמשתלטת עליו.

זה גבול דק.

ולעיתים הוא דק מאוד.

בית המשפט אינו מחפש אדם חזק. הוא מחפש רצון חופשי

בפסיקה הישראלית יש ארבעה מבחני עזר מוכרים שנקבעו בהלכת מרום: עצמאותו של המצווה; מידת תלותו בסיוע של הזולת; קשריו עם אנשים אחרים; ונסיבות עריכת הצוואה.

אלה מבחנים חשובים מאוד. אבל אני מעדיף לחשוב עליהם פחות כעל ארבע משבצות שצריך לסמן בהן V, ויותר כעל ארבעה חלונות שדרכם מסתכלים אל אותו חדר.

נניח שאישה בת 91 מרותקת לכיסא גלגלים. הבת שלה רוחצת אותה, מבשלת עבורה ומסיעה אותה לרופאים.

תלות? בוודאי.

השפעה בלתי הוגנת? בכלל לא בטוח.

אם אותה אישה קוראת עיתון מדי בוקר, מדברת עם חברותיה, מנהלת שיחות עם ילדיה האחרים, יודעת היטב מה יש בחשבון הבנק שלה ומתווכחת עם הרופא על התרופות — ייתכן שהיא תלויה לחלוטין בבתה בגופה ועצמאית לחלוטין בדעתה.

זו הבחנה חשובה בפסיקה: תלות פיזית אינה בהכרח תלות שכלית־הכרתית.

לפעמים דווקא אדם שהגוף בגד בו נשאר האדם הכי דעתן בחדר.

הסיפור נעשה מעניין כשכל העולם מתחיל לעבור דרך אדם אחד

נניח עכשיו שהמצב מעט שונה.

אותה בת אינה רק מבשלת לאמה.

היא מחזיקה בכרטיס האשראי שלה. היא מדברת עם הבנק. היא קובעת את התורים לרופא. הטלפון של האם נמצא אצלה. כשהאח מתקשר, היא מסבירה שאמא עייפה. כשהנכדה רוצה לבקר, "היום לא מתאים".

יום אחד היא גם מתקשרת לעורך דין.

כמה שבועות אחר כך נחתמת צוואה חדשה.

האם הוכחנו השפעה בלתי הוגנת?

עדיין לא.

אבל עכשיו אני כבר רוצה לפתוח את המגירות.

מי מצא את עורך הדין? מי דיבר איתו ראשון? מי מסר לו את שמות הילדים ואת פרטי הנכסים? מי שילם? מי הסיע את האם? האם עורך הדין נפגש איתה לבדה? האם שאל אותה מדוע היא משנה צוואה קודמת?

ובעיקר — מה עוד קרה באותה תקופה?

בתיקי צוואות, הפרטים הקטנים הם לפעמים כל הסיפור.

אין בדרך כלל הקלטה של הנבל

מי שמחפש "ראיית זהב" בתיק של השפעה בלתי הוגנת עלול להתאכזב.

אנשים אינם נוהגים לשלוח הודעת WhatsApp בנוסח:

"שלום אמא, כפי שסיכמנו, אני מבודד אותך מאחיי עד שתורישי לי את הדירה."

החיים פחות מנומסים כלפי דיני הראיות.

השפעה פסולה, אם הייתה, מתרחשת בדרך כלל בבית, בשיחות פרטיות, לאורך חודשים ולעיתים שנים. וכשמגיע המשפט, האדם היחיד שהיה יכול לספר מה באמת עבר בראשו כבר אינו איתנו.

לכן יש חשיבות מיוחדת לראיות נסיבתיות.

בית המשפט העליון נתן לכך ביטוי יפה בבע"מ 4459/14, בגישה המכונה לעיתים "החוטים השזורים".

חוט אחד הוא התלות.

חוט אחר הוא הבידוד.

עוד חוט הוא שינוי חריג בצוואה.

אחר הוא מעורבות הנהנה בעריכתה.

אולי אף אחד מהם, כשהוא מונח לבדו על השולחן, אינו מספיק.

אבל תאסוף אותם יחד — ופתאום יש חבל.

וזה בעיניי אחד הרעיונות החשובים בתחום הזה. בית המשפט אינו מוכרח לפרק את החיים לחלקים ולבחון כל אחד מהם בבידוד. לפעמים המשמעות נמצאת דווקא בתמונה שנוצרת כשהחלקים מתחברים.

הפיזיותרפיסט והצוואה

אחד המקרים שממחישים עד כמה התחום הזה אינו שחור ולבן עסק באישה בת 92, ניצולת שואה, גרושה וערירית.

בערוב ימיה היא נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה. הפיזיותרפיסט החל לטפל בה במסגרת קופת החולים ובהמשך באופן פרטי. מספר חודשים לפני שהוכרזה כחסויה היא ערכה צוואה שבה העניקה לו את עיקר רכושה.

הגרסה שלו הייתה אנושית ופשוטה: המנוחה ביקשה לגמול לו על שנים של טיפול מסור.

קרובת משפחתה טענה לתמונה אחרת לחלוטין — מערכת יחסים שבה המטפל ניצל את מצבה ואת התלות שנוצרה.

בית המשפט קיבל בסופו של דבר את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת וביטל את הצוואה.

המקרה מעניין לא משום שאסור להוריש רכוש למי שטיפל בך. מותר.

הוא מעניין מפני שאותה עובדה עצמה — "הוא טיפל בה במסירות" — יכולה לספר שני סיפורים הפוכים.

בסיפור אחד היא מסבירה מדוע אדם בחר לגמול למטפל שלו.

בסיפור האחר היא מסבירה כיצד נוצרה תלות שאפשרה למטפל לצבור השפעה.

בית המשפט צריך לברר איזה מן הסיפורים התרחש באמת.

ולפעמים הילד שקיבל הכול פשוט היה הילד שהיה שם

צריך לומר את זה באותה נשימה.

אמא הייתה זקוקה לעזרה.

בת אחת הגיעה כל יום. לקחה לרופא. ישבה בבית החולים. קנתה אוכל. טיפלה בחשבונות.

שני הילדים האחרים המשיכו בחייהם.

ואז האם החליטה לתת לה יותר.

אפשר להיעלב. אפשר לחשוב שזה לא הוגן. אבל בהחלט ייתכן שזה בדיוק מה שהיא רצתה.

זו גם הסיבה שאני נזהר מהמשפט "הצוואה לא הגיונית".

הגיונית בעיני מי?

צוואה אינה תוכנית חלוקה שמנוסחת בוועדת היגוי משפחתית. היא מסמך אישי מאוד, ולעיתים היא נושאת בתוכה אהבות, אכזבות, הכרת תודה וחשבונות בני שלושים שנה.

בתי המשפט אינם מוסד ליישור הדורים אחרי המוות.

לפעמים דווקא ההסבר בצוואה מעניין יותר מהחלוקה

נניח שבמשך שנים אב אמר שרכושו יחולק בין ילדיו. קיימת גם צוואה קודמת שעושה בדיוק את זה.

בשנת חייו האחרונה הוא נחלש. ילד אחד הופך למטפל העיקרי בו, והקשר עם האחרים הולך ומצטמצם.

ואז מופיעה צוואה חדשה:

"מאחר שבני פלוני טיפל בי במסירות ואילו ילדיי האחרים זנחו אותי, אני מוריש לו את מלוא רכושי."

נשמע הגיוני.

אולי זה גם נכון.

אבל הייתי רוצה לדעת מי סיפר לעורך הדין את הסיפור הזה.

לפעמים המשפטים המעניינים ביותר בצוואה אינם אלה שאומרים מי יקבל את הבית, אלא אלה שמסבירים למה.

בתיק כזה אני מתחיל מלוח שנה

אם מגיע אליי אדם ששוקל להתנגד לצוואה, אחת הפעולות הראשונות שהייתי עושה אינה לכתוב כתב התנגדות.

הייתי בונה ציר זמן.

מתי התחילה ההידרדרות?

מתי הופיעו בעיות הזיכרון?

מתי אותו בן משפחה הפך למטפל העיקרי?

מתי נחלש הקשר עם האחרים?

מתי ניתן ייפוי כוח?

מתי השתנו הרשאות בבנק?

מתי נערכה הצוואה הקודמת?

מתי אותר עורך הדין החדש?

מתי נחתמה הצוואה?

ומה קרה בשבועות שלפני החתימה?

כשמניחים את האירועים על ציר אחד, לפעמים לא רואים דבר.

ולפעמים רואים פתאום סיפור שלם.

רק אז מתחילים לחפש את הראיות סביבו: תיק רפואי, מסמכי בנק, הודעות, מיילים, יומני שיחות, מסמכים מעורך הצוואה, מטפלים, חברים ושכנים.

אגב, שכנים הם לפעמים עדים מצוינים.

אין להם ירושה לקבל, והם יודעים הרבה יותר ממה שהמשפחה חושבת.

עורך הדין שערך את הצוואה יכול להיות האדם החשוב בחדר

נניח שהבן הסיע את אביו למשרד עורך הדין.

זה כשלעצמו אינו מוכיח הרבה.

אבל עורך הדין מכניס את האב לבדו. יושב איתו שעה. שואל על הילדים. מבקש ממנו להסביר מדוע הוא משנה את הצוואה. בודק שהוא מכיר את רכושו ומבין את משמעות ההחלטה. במקרה המתאים הוא גם מתעד את השיחה או ממליץ על בדיקה רפואית.

כעבור חמש שנים מוגשת התנגדות.

עכשיו יש אדם ניטרלי שיכול לומר:

פגשתי אותו לבד. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. שאלתי אותו על הבן שנושל. הוא הסביר לי למה.

לעומת זאת, אם הנהנה הוא שמאתר את עורך הדין, מדבר איתו, מעביר את פרטי הנכסים, מביא את המצווה, נוכח בפגישה ומשלם את שכר הטרחה — נוצרת תמונה אחרת.

לא בהכרח צוואה פסולה.

אבל בהחלט תמונה שמזמינה שאלות.

וזה גם לקח חשוב למי שעורך צוואה שעלולה יום אחד לעמוד למבחן: הדרך שבה עורכים צוואה היא לפעמים חלק מהצוואה עצמה.

ויש גם רגע שבו נכון לא להתנגד

לפעמים יושב מולי אדם פגוע מאוד.

הוא היה בטוח שיקבל שליש וקיבל אפס.

הוא מספר שאחותו "השתלטה על אבא", אבל כשמקלפים את המילים מתברר שאבא היה צלול, דיבר עם כולם, ניהל בעצמו את חשבונו, נפגש לבדו עם עורך הדין והיה מסוכסך עם אותו בן כבר שנים.

במקרה כזה, העובדה שהתוצאה כואבת אינה הופכת אותה לבלתי חוקית.

התנגדות לצוואה אינה טיפול משפחתי באמצעות כתב תביעה.

זה הליך משפטי ראייתי, יקר ולעיתים אכזרי למדי. בסופו אחים שהתקשו לדבר זה עם זה לפני כן עלולים למצוא את עצמם נחקרים זה על זה במשך שעות.

לכן לפני שמגישים התנגדות צריך להיות מסוגלים לעבור מן המשפט:

"אין מצב שאבא רצה את זה"

למשפט:

"אלה העובדות שבגללן יש בסיס לחשוב שהצוואה אינה משקפת רצון חופשי."

המרחק בין שני המשפטים האלה הוא כמעט כל התיק.

ובסוף יש אדם אחד שחסר באולם

זה בעיניי הדבר המרתק — וגם הקשה — בתיקי צוואות.

כולם נמצאים בבית המשפט חוץ מהעד החשוב ביותר.

הבת אומרת: "אמא תמיד רצתה לתת לי את הבית."

הבן אומר: "אמא פחדה ממנה."

המטפלת מספרת: "הוא היה בשבילי כמו אבא."

עורך הדין מספר מה הוא זוכר.

הרופא קורא רשומה רפואית מלפני שש שנים.

והשופט צריך, מכל הקולות האלה, לנסות לשמוע קול אחד שכבר אי אפשר לשאול אותו שום שאלה.

את קולו של המצווה.

לכן השפעה בלתי הוגנת אינה בסופו של דבר שאלה על מי קיבל את הדירה.

היא אפילו לא באמת שאלה על צדק.

היא שאלה על חירות.

האם מאחורי החתימה הייתה עדיין בחירה חופשית של אדם — עם האהבות שלו, הכעסים שלו, החולשות שלו ואפילו הטעויות שלו?

אם כן, צריך לכבד אותה. גם כשהיא צורבת.

אבל אם מישהו ניצל את החולשה, התלות או הבדידות כדי להחליף את רצונו של המצווה ברצונו שלו —

אז החתימה אולי נשארה של המצווה.

הצוואה כבר לא.