ירושה בינלאומית: כשהעיזבון חוצה גבולות

לפעמים כל מה שצריך כדי להפוך ירושה פשוטה לירושה בינלאומית הוא חשבון בנק אחד שנשכח בלונדון.

לא צריך להיות איל הון, ולא צריך משפחה שחיה בשלוש יבשות. דירה שנרכשה להשקעה בחו״ל, תיק ניירות ערך אצל ברוקר אמריקאי, ילד שעבר להתגורר בניו יורק, כמה שנים שבהן ההורים חיו באנגליה — וכללי המשחק כבר עשויים להשתנות.

כל עוד כולם בחיים, כמעט לא מרגישים בזה. נכנסים לאפליקציה ורואים באותו מסך את המניות בתל אביב ובניו יורק. טסים ללונדון בשלוש שעות וחצי. מעבירים כסף בלחיצת כפתור.

אחרי פטירה מתברר שלמשפט יש תפיסה מעט פחות גלובלית של העולם.

המשפחה רואה עיזבון אחד.

הבנק בישראל, רשם המקרקעין באנגליה ורשות המס האמריקאית רואים כל אחד משהו אחר.

הצוואה היא רק תחילת הסיפור

אחת האמירות שאני שומע היא: "אין בעיה, יש צוואה."

מצוין שיש צוואה. באמת.

עכשיו צריך לברר מה היא מאפשרת לעשות.

צוואה שנערכה בישראל יכולה להיות תקפה לחלוטין, ובכל זאת לא להספיק כדי להעביר דירה באנגליה או לשחרר חשבון במדינה אחרת. לעיתים יהיה צורך בהליך מקומי, באימות מסמכים, באפוסטיל, בתרגום או במסמכים נוספים.

גם הכיוון ההפוך עובד באופן דומה. אדם יכול להיפטר בחו״ל ולהותיר אחריו צוואה וצו שניתנו שם, אבל אם יש לו דירה או חשבון בנק בישראל, היורשים עשויים לגלות שהם זקוקים להליך גם כאן.

זו אינה תקלה במערכת.

פשוט אין "צו ירושה עולמי".

ומכאן מתחיל ההבדל בין טיפול בירושה רגילה לבין ירושה בינלאומית. לא מספיק לברר מי יורש. צריך לדעת איזה דין חל, מי מוסמך לטפל בכל נכס, ואיך הופכים את הזכות המשפטית לכסף או לנכס שרשום בפועל על שם היורש.

איפה אדם באמת חי?

השאלה נשמעת כמעט פילוסופית, אבל יש לה השלכות משפטיות ומיסויות מאוד לא פילוסופיות.

ניקח ישראלי שמחזיק דרכון ישראלי ודירה בתל אביב, אבל בעשרים השנים האחרונות חי בלונדון. שם הוא עובד, שם אשתו, שם הרופא שלו ושם הוא משלם מס.

האם העובדה שהוא ישראלי קובעת איזה דין יחול על ירושתו?

לא בהכרח.

מדינות שונות משתמשות במבחנים שונים: אזרחות, מקום מגורים רגיל, תושבות, domicile, מקום הנכס ולעיתים גם בחירת דין שנעשתה בצוואה.

לכן בירושה בינלאומית אני מעדיף להתחיל לא מהצוואה אלא מהאדם.

איפה הוא חי? כמה זמן? היכן הייתה משפחתו? היכן ניהל עסקים? היכן שילם מס? אילו אזרחויות החזיק? איפה היו נכסיו?

אחרי שאדם נפטר, הרשויות מתחילות לפעמים לחקור היכן באמת היה ביתו.

חבל להשאיר להן את כל העבודה.

שתי צוואות יכולות להיות רעיון מצוין. הן יכולות גם להיות אסון קטן

כשיש נכסים בכמה מדינות עולה באופן טבעי האפשרות לערוך יותר מצוואה אחת.

לפעמים זה נכון מאוד. צוואה מקומית יכולה להקל על הטיפול בנכס במדינה מסוימת ולחסוך ליורשים הליך מסורבל.

אבל צוואות הן מסמכים עם נטייה קלה לקנאה.

בצוואה השנייה מופיע במקרה סעיף סטנדרטי שלפיו "אני מבטל בזאת כל צוואה קודמת", ומישהו מגלה מאוחר מדי שהצוואה האנגלית שנועדה לטפל רק בבית בלונדון ביטלה גם את הצוואה הישראלית.

או שאותו חשבון מופיע בשתי צוואות. או שמונו מנהלי עיזבון שונים עם סמכויות שמתנגשות.

לכן השאלה אינה אם צריך צוואה אחת או שתיים.

השאלה היא אם יש תוכנית ירושה אחת, שבתוכה כל מסמך יודע בדיוק מה תפקידו.

תיק השקעות תמים למראה

ארצות הברית מספקת דוגמה טובה לכך שנכס אינו תמיד מה שאנחנו חושבים שהוא.

אדם ישראלי יכול לנהל את כל חייו בישראל. אין לו גרין קארד, אין לו בית בפלורידה ואולי אפילו לא ביקר בארצות הברית כבר עשר שנים.

אבל יש לו תיק השקעות.

ובתיק יש מניות אמריקאיות.

לצורכי מס העיזבון האמריקאי, זה כבר עשוי להיות מעניין.

במקרים מסוימים, מי שאינו אזרח ואינו תושב ארצות הברית עלול להיות חשוף למס עיזבון אמריקאי ביחס לנכסים אמריקאיים. חובת דיווח עשויה להתעורר כבר מעל שווי של 60,000 דולר בנכסים אמריקאיים רלוונטיים.

60,000 דולר הם סכום שאפשר להגיע אליו בלי לדעת שאתה מנהל "עיזבון בינלאומי".

זו אחת הסיבות לכך שבתכנון ירושה לא מספיק לשאול איפה החשבון נמצא. לפעמים צריך לפתוח אותו ולשאול מה יש בתוכו.

"אבל בישראל אין מס ירושה"

נכון.

ואז מגיע ה"אבל".

ישראל אינה מטילה כיום מס על עצם קבלת הירושה. זה יתרון משמעותי, אבל בעיזבון בינלאומי הוא עלול ליצור תחושת ביטחון מוגזמת.

מדינה אחרת עשויה להטיל מס עיזבון או מס ירושה. הנכס שהתקבל עשוי לייצר הכנסה חייבת במס. וכשהיורש ירצה למכור אותו, יכולה להתעורר שאלת מס חדשה לגמרי.

במילים אחרות, העובדה שלא שילמנו מס כשקיבלנו את הבית אינה מספרת לנו כמה מס נשלם כשנמכור אותו.

וזה בדיוק המקום שבו אנשים עושים לעיתים פעולה טבעית מאוד — ומהירה מדי.

מוכרים.

מחלקים.

מעבירים כספים.

ורק אחר כך שואלים את רואה החשבון.

בדיני מס, לפעמים לסדר שבו עשית את הדברים יש תג מחיר.

ומה אם גרנו פעם באנגליה?

גם כאן כדאי להיזהר ממשפטים פשוטים.

משטר מס הירושה הבריטי השתנה באופן משמעותי מאפריל 2025, ובמסגרתו קיבלה התושבות ארוכת הטווח מקום מרכזי יותר.

לכן ישראלי שחי שנים רבות באנגליה וחזר לישראל אינו צריך להסתפק באמירה "עזבתי את אנגליה".

צריך לדעת מתי, אחרי כמה שנים, אילו נכסים נותרו שם ומה היו הזיקות שלו לבריטניה.

מטוסים חוצים גבולות מהר יותר מדיני המס.

לפעמים אנחנו מחפשים נכס שלא נמצא בעיזבון

עוד הפתעה נפוצה היא לגלות שלא כל מה שהמנוח "החזיק" עובר באמצעות הצוואה.

יש פוליסות ביטוח עם מוטבים. חשבונות פרישה. הסדרי בעלות משותפת. חברות. נאמנויות. חשבונות מסוגים שבהם קיימת הוראה להעברה לאחר פטירה.

אדם יכול לכתוב צוואה חדשה ומדויקת לאחר גירושין — ולשכוח שבחשבון פרישה ישן בחו״ל עדיין רשומה גרושתו כמוטבת.

לפעמים מסמך שמילאנו לפני חמש־עשרה שנה ושכחנו מקיומו מתחרה בצוואה שעליה שילמנו לעורך הדין לפני חודש.

לא תמיד הצוואה מנצחת.

לכן תכנון בינלאומי טוב אינו מסתיים בקריאת הצוואה. צריך לעבור גם על הדרך שבה כל נכס מוחזק ועל מינויי המוטבים.

ויש נכסים שהבעיה בהם אינה משפטית בכלל

קריפטו הוא הדוגמה הקיצונית.

נניח שאדם הוריש לבנו ארנק דיגיטלי ששווה שלושה מיליון שקל.

הצוואה ברורה. ניתן צו קיום. אין מחלוקת בין היורשים.

רק דבר אחד חסר.

אף אחד לא יודע את המפתח.

מבחינה משפטית הבן עשיר. מבחינה מעשית יש לו מספרים על מסך שאיש אינו יכול להגיע אליהם.

זו תזכורת טובה לכך שתכנון ירושה אינו עוסק רק בשאלה למי שייך הנכס אחרי המוות, אלא גם בשאלה איך הוא יגיע אליו.

את הסיסמאות והמפתחות כמובן לא נכון לפרסם בצוואה. צריך ליצור מנגנון נפרד, מאובטח ונגיש בזמן הנכון.

אז מאיפה מתחילים?

ממפה.

לא מטופס ולא מצוואה חדשה.

רושמים את הנכסים, וליד כל אחד מהם: באיזו מדינה הוא נמצא, כיצד הוא מוחזק, מי המוסד שמנהל אותו, האם קיים מוטב, מה ידוע על עלות הרכישה, ואילו מסמכים קיימים.

אחר כך מוסיפים את האנשים: אזרחויות, מקום מגורים ותושבות.

ורק אז מתחילים לראות את העיזבון כפי שהמשפט יראה אותו.

לפעמים יתברר שצוואה ישראלית טובה מספיקה.

לפעמים צריך לתאם צוואה נוספת בחו״ל.

לפעמים הבעיה האמיתית היא בכלל מס.

ולפעמים כל מה שחסר הוא תיק מסודר עם מסמכים שהילדים יידעו למצוא ביום שיצטרכו אותם.

לא כל משפחה עם נכס בחו״ל זקוקה למבנה משפטי מתוחכם. להפך. תכנון טוב אינו נמדד במספר עורכי הדין, הנאמנויות והקלסרים שהוא מצליח לייצר.

הוא נמדד בכמה מעט הפתעות נשארו למשפחה.

אנחנו חיים היום בקלות בכמה מדינות בעת ובעונה אחת. עובדים במקום אחד, משקיעים באחר, הילדים עוברים לשלישי ואת החסכונות מנהל גוף ברביעי.

בחיים זה מרגיש טבעי לגמרי.

בירושה מתברר שלכל אחד מהמקומות האלה יש חוקים, רשויות וטפסים משלו.

אי אפשר לבטל את הגבולות.

אפשר לפחות לדאוג שהיורשים לא יגלו אותם בפעם הראשונה כשאנחנו כבר לא שם להסביר.