צוואה ישראלית יכולה לקבוע היטב מי יקבל את הרכוש. היא לא תמיד מספיקה כדי לאפשר ליורשים לפעול בנכס שנמצא בניו יורק.
אדם חי בישראל, עורך צוואה אצל עורך דין ישראלי ומסדיר בה בצורה ברורה מי יהיו יורשיו.
יש לו גם דירה בברוקלין.
מבחינתו, התכנון הושלם.
לאחר פטירתו יקבלו הילדים צו קיום צוואה בישראל, יציגו אותו בניו יורק ויעבירו את הדירה על שמם.
זה נשמע הגיוני.
וזו בדיוק אחת ההנחות שכדאי לבדוק לפני שמסתמכים עליה.
בירושה בינלאומית צריך להבחין בין שתי שאלות שונות: מי זכאי לרשת את הנכס, ו־מי מוסמך בפועל לעשות בו פעולה במקום שבו הוא נמצא.
צוואה יכולה לענות היטב על הראשונה.
היא לא תמיד פותרת לבדה את השנייה.
צו ישראלי אינו בהכרח מפתח אוניברסלי
כאשר אדם שלא היה domiciliary של מדינת ניו יורק נפטר ומותיר שם נכס, הדין הניו־יורקי מאפשר בנסיבות המתאימות הליך של ancillary probate.
מדובר בהליך משני המתנהל ב־Surrogate’s Court ומאפשר לתת תוקף מקומי לצוואה שאושרה במקום הדומיסיל ולמנות בעל תפקיד שיוכל לפעול ביחס לנכסי ניו יורק. §1602 ל־SCPA מסדיר במפורש ancillary probate על בסיס probate שנעשה במקום הדומיסיל. (NYSenate.gov)
מבחינת המשפחה, המשמעות פשוטה:
צו קיום הצוואה הישראלי עשוי להיות חלק מרכזי מן הדרך. הוא לא בהכרח סוף הדרך.
לעיתים יידרשו מסמכים מאומתים מן ההליך הישראלי, לרבות הצוואה, הצו ומסמכי המינוי הרלוונטיים, ולעיתים יהיה צורך לקבל ancillary letters שיאפשרו לבעל התפקיד לפעול בניו יורק. גם זה משתקף בדרישות הפרוצדורליות של בתי המשפט בניו יורק. (ww2.nycourts.gov)
השאלה האמיתית מגיעה ביום שרוצים למכור
נניח שאילן מתגורר בישראל ומחזיק דירת השקעה בברוקלין.
הוא ערך צוואה בישראל ובה הוריש את רכושו לשני ילדיו.
לאחר פטירתו הם מקבלים צו קיום צוואה בישראל ומוצאים קונה לדירה.
עכשיו מתברר שהשאלה “מי היורשים?” הייתה רק הראשונה.
צריך לברר כיצד רשומה הדירה, האם קיימת משכנתה, מי רשאי לחתום בשם העיזבון, האם נדרש ancillary probate, מי יקבל סמכות בניו יורק, אילו מסמכים ישראליים יידרשו וכיצד יוגשו.
אם בדירה יש שוכר, חברת ניהול או חובות מקומיים, גם הם אינם מחכים בנימוס עד ששתי מערכות המשפט יסיימו לדבר ביניהן.
המחקר שהכנת מדגיש בצדק שניהול תקופת הביניים הוא חלק ממשי מהירושה: ביטוח, תחזוקה, משכנתה, שוכר ומסים ממשיכים להתקיים גם בזמן שהפרוצדורה מתקדמת.
בירושה בינלאומית, הזמן שבין הפטירה להעברה הוא לא שטח מת. מישהו צריך לנהל גם אותו.
לא כל “נכס אמריקאי” הוא אותו דבר
דירה אינה חשבון השקעות.
חשבון בנק אינו מניות בחברה פרטית.
ומניות אינן נכס שמוחזק בנאמנות.
לכן תכנון שמתחיל במשפט “יש לי נכסים בארצות הברית” עדיין לא התחיל באמת.
צריך לדעת מהו כל נכס, כיצד הוא רשום ובאיזה מנגנון הוא אמור לעבור.
נכס בבעלות משותפת עשוי להתנהג אחרת מנכס הרשום על שם אדם יחיד. נכס המוחזק בנאמנות עשוי כלל לא לעבור במסגרת העיזבון. הסכם בעלי מניות יכול להגביל העברת זכויות בחברה. חשבון מסוים עשוי לכלול מנגנון מוטבים.
לפעמים רישום הבעלות חשוב לא פחות מן הצוואה.
זו תובנה חשובה במיוחד למשפחות שמחזיקות רכוש בשתי מדינות: לא די לקרוא את הצוואה. צריך לקרוא גם את הרישום.
ומה עם מי שמונה לנהל את העיזבון?
גם כאן אין להניח שמינוי שנעשה בישראל מאפשר אוטומטית לפעול בניו יורק.
SCPA §1604 קובע סדר לבעלי התפקיד שעשויים לקבל ancillary letters, ובו מקום משמעותי למי שמונה בצוואה או למי שפועל כמנהל העיזבון במקום הדומיסיל. (NYSenate.gov)
אבל שאלת הכשירות המקומית עדיין צריכה להיבדק.
בתי המשפט בניו יורק אף מציינים במדריכי ה־ancillary probate מגבלות מסוימות לגבי non-domiciliary alien executor והאפשרות למנות או להציע ancillary fiduciary מתאים. (בתי המשפט של ניו יורק)
זו בדיוק הסיבה שתכנון בינלאומי צריך לחשוב לא רק על מי יורש, אלא גם על מי יוכל לבצע.
אדם יכול להיות הבחירה המשפחתית המושלמת כמוציא לפועל — ולהתברר כבחירה משפטית מסורבלת ביחס לנכס במדינה אחרת.
צוואה אחת או שתיים?
אין לכך תשובה אוטומטית.
לעיתים צוואה אחת גלובלית היא הפתרון הנקי והנכון ביותר.
לעיתים כדאי לשקול צוואות נפרדות ומתואמות.
אבל יש כאן מלכודת שראוי להבין.
שתי צוואות אינן “יותר בטוחות” מעצם העובדה שיש שתיים.
אם צוואה אמריקאית מאוחרת כוללת נוסח סטנדרטי המבטל את כל הצוואות הקודמות, היא עלולה ליצור שאלה ביחס לצוואה הישראלית.
אותו דבר יכול לקרות בכיוון ההפוך.
המחקר מחדד היטב את הצורך להגדיר את תחום התחולה של כל צוואה ואת היחס ביניהן.
צוואות בינלאומיות צריכות לעבוד יחד. לא להתחרות זו בזו.
לפעמים התכנון הטוב ביותר אינו להוסיף עוד מסמך, אלא לוודא שהמסמכים שכבר קיימים אינם מושכים את המשפחה לשני כיוונים שונים.
אז האם הצוואה הישראלית מספיקה?
השאלה הנכונה יותר היא:
מספיקה בשביל מה?
לקבוע מי היורשים? ייתכן בהחלט.
למכור דירה בניו יורק? לא בהכרח.
לשחרר חשבון? תלוי בסוג החשבון ובמבנה הבעלות.
להפעיל חברה? צריך לבדוק את מסמכי החברה.
להימנע מהליך מקומי? לא תמיד.
לכן לבעל נכס בניו יורק כדאי לדעת כבר בחייו כיצד ייראה היום שאחרי: איזה הליך צפוי, מי יפעל, אילו מסמכים יהיו דרושים ואיך משתלבים הדין הישראלי והדין הניו־יורקי.
בצוואה בינלאומית לא די לדעת למי רוצים להשאיר את הנכס. צריך לוודא שהיורשים גם יוכלו להגיע אליו.
